עילם טייכר חוזר לשכונת ילדותו בכרמיאל מגלה שכונה ריקה. בכתבה מרתקת ב Xnet הוא מתאר רחובות ללא אנשים, גני משחקים ללא ילדים, מרכז מסחרי עייף ומחירי נדל"ן נמוכים. שכונה אחת כמשל לישובי פריפריה של גגות אדומים.
"הרציונל העירוני מאחורי שכונות הווילות הישראליות" כותב עילם, "היה משיכת אוכלוסייה יהודית חזקה לערי השדה החלשות ושמירת התושבים המבוססים לבל ינטשו את הערים האלה. הנחת היסוד של קובעי המדיניות הייתה ועודנה: אם לא יינתנו לאזרחים האלה מרחב מספק ובתים חדשים, הם יעדיפו מגורים במרכז הארץ, וזאת משום שהיתרון היחיד של הערים הקטנות הוא הקרקע הזולה (מה שלעתים אנחנו מגדירים, בטעות, כ"איכות חיים"). המראה העכשווית של "המערבית" מציבה סימן שאלה מול ההיגיון הזה, ומטילה בספק את דבר הכדאיות של פרויקט "בנה ביתך" לטווח הרחוק - לא רק בכרמיאל, אלא בכל הארץ".
הפסקה הזו מדגימה את הטיעון כולו, את הרציונל וגם את הפספוס הענק בניתוח העובדות. ככלל נראה שעילם כתב את הכתבה במקור ל"הארץ", המקום בו היה נהוג עד לא מזמן להכניס את הציונות הכיבוש והערבים לכל ביקורת, מאדריכלות ועד לציור וכתיבה. בכך מסית עילם את תשומת הלב למקום הלא נכון. התהליך, אותו הוא מתאר בצורה יפה כל כך, מתרחש בכל מקום, בתל מונד, בתל אביב כמו גם בארצות הברית - הזדקנות ובלייה. התהליך הזה הוא הדבר העיקרי בו אנחנו האדריכלים צריכים להתמקד.
הבעיה של הזדקנות ובלייה של שכונות, מבנים ואזורים מוגברת כשצורת המגורים המוצעת אחידה מדי. בדרך כלל מדובר בצורת
מגורים המתאימה למשפחות בראשית דרכן או ל"משפרי דיור". כאשר תמהיל הדירות אחיד, פרופיל המשתכנים אחיד. במקרה הזה - משפחות צעירות עם ילדים. לא נדרשות יותר מעשרים שנה עד שכל בתי הספר והגנים ננטשים וכעת נשארים בשכונה זוגות מבוגרים, עם בתים גדולים מדי. משפחות חדשות לא רוצות להיכנס מאחר ואין מסגרות חינוכיות פעילות. "במחיר הזה? הן שואלות, "למה שלא נקנה בית חדש יותר בשכונה חדשה"?
הסתכלו על שכונות מסוימות בתל אביב, חיפה או ירושלים ותראו את התופעה מתרחשת גם שם. למעשה בערים הגדולות התהליך לפעמים אפילו גרוע יותר. מאחר ואוכלוסיות חלשות מעדיפות את העיר הגדולה, הן אלה שמתמקמות בשכונות הננטשות ובכך התהליך מוגבר. שכונות הווילות נמצאות במצב טוב יחסית לשכונות המבנים המשותפים של ה 8-12 קומות. ככל שמספר הבעלים על הקרקע עולה, כך קשה הרבה יותר להרוס ולבנות מחדש. גם "הצפיפות" האהובה כל כך בשיח האדריכלי אינה הסיבה הגורמת לשכונה להיכשל. השכונה המתוארת הייתה הצלחה באותה רמת צפיפות ולעומתה בחיפה למשל ישנם כישלונות ברמת צפיפות גדולה בהרבה. זהו תהליך טבעי של העיר ולכן קשה יותר להתמודדות.
מה לעשות? הפתרונות אינם פשוטים. תמיד קל יותר לבנות בשטח פתוח מאשר במקום שיש בו בעלויות מפוצלות. אנחנו מדברים רבות על תמהיל שימושים, יתכן שאנחנו צריכים לדבר יותר על תמהיל מגורים. שכונות מעורבות של מספר וילות, כמה בניינים משותפים נמוכים, דירות קטנות, בינוניות וגדולות יותר. יתכן שמצב בו אוכלוסיה יכולה להתאים את צורת המגורים שלה למצבים המשתנים יצור מצב בו אוכלוסיה נכנסת ויוצאת כשכל הזמן נשמרים חיים עירוניים פעילים.
ולמרות כל ההסתיגויות - כתבה מומלצת ומרתקת. לכו לקרוא.
