שארית - אריה ברקוביץ

"שְׁאֵרִית הַחַיִּים", כָּךְ אָמַר,
"שְׁאֵרִית הַחַיִּים הִיא תְּבוּנָה אוֹ סִכְלוּת
וְלָךְ הַבְּרֵרָה".

(שארית החיים, 1971, פורסם לאחר מותה של לאה גולדברג)

בתערוכה שארית, מציג אריה ברקוביץ עבודות מהחצי שנה האחרונה. 

הבנויות משאריות, שאריות של בתי מלאכה (רגלי שולחן עץ, בדים, חלקי פלסטיק, מסגרות ועוד), שאריות של טבע (ענפי עץ לא מעובדים) שאריות של ציור (מסגרות עץ למתיחת בדי ציור), שאריות של פיסול וחפצי נוי תעשייתיים וצילום. 

כותרת התערוכה "שארית"  משקפת את ליקוט החומר שנזנח ונזרק,  שארית היום או שארית דבר.

העבודות מוצגות כרישום מינימליסטי בחלל, שלושה פסלים גדולים, ושלושה פסלים קטנים ועוסקות במונחים בסיסיים כמו: בית, פרח, אגרטל, נמר, דיוקן ופרטי ריהוט.

ברקוביץ מסיט את השאריות, מתפקודם המקורי מבלי לרוקן אותם ממהותם החומרית ומקנה להם קיום חדש היוצר חיבורים חדשים. 

הוא עושה פעולות קלות בחומר, שמשאירות עקבות גלויות לעין ועם זאת הוא מאפשר לחומרים להתבטא. 

ברקוביץ ממשיך לחקור את היחסים בין חומר ותנועה, איזונים ובלמים של צורה, חומר וצבע. 

התערוכה לדבריו "עומדת על בלימה, נוצרים איזונים דקים בין יציבות לקריסה  סופית". 

נראה כי רוחות הזמן הנושבות במרחב הפוליטי והציבורי, המתחים והנסיונות הכושלים לדבר, מותירות עקבות ביצירתו גם אם הן לא עוסקות במישרין בפוליטי או החברתי.