אתנחתא תערוכה

אתנחתא תערוכה

אתנחתא / תערוכה קבוצתית

אוצרת: שלומית באומן


בהשתתפות: עירית אבא, מאירה אונא, נעם אינה קיש, מעיין בן יונה, אברהם בן שושן, אלון גיל, מור גפן, נועם דובר ומיכל צדרבאום, יובל הראל, אילת זהר, רונן ימין, אליה לוי יונגר, רחל מנשה דור, אמנון עמוס, גור ענבר, יעל עצמוני, אילה צור, אודי צ'רקה, ג'קרנדה קורי, יבגניה קירשטיין, מרתה ריגר, שני רכס.


בימים קשים אלו, אנחנו נחשפים למראות קשים, מערערים ושוברי לב, ונחשפים לתגובות אמנותיות חשובות על המציאות המורכבת בה אנו נמצאים. 

לאט לאט, ובהדרגה אנו מבינים כי עלינו לחיות עם נחשול של כאב וקושי, כל אחד במעגלי חייו האישיים והקהילתיים.


התערוכה אתנחתא היא מחווה לריפוי, להפוגה, וליופי. 

זו תערוכה קבוצתית אשר מתמקדת בהצגת קרמיקה איכותית המאפשרת נשימה, ובחירה דווקא ברגעים אלו באנושי, במנחם, בחומל ובאופטימי. 

זו תערוכה שמבקשת לתת הפוגה לחיטוט עצמי בפצע, בקושי ובכאב, ולהציג סוג של אסקפיזם איכותי.


התערוכה מוצגת על משטחים רבועים, על מנת לתת לה תחושה של יציבות. בנוסף, העבודות שבתערוכה מוצגות נמוך מאוד באופן שאיננו מקובל בהצגת אובייקטים תלת ממדיים, ולעיתים איננו
מחמיא לעבודות כפי שהיינו רוצים לראות אותן. 

הצגה של עבודות בגובה אחר מהמקובל, מייצרת מערכת יחסים שונה מהרגיל בין הצופים לבין האובייקטים, ומייצרת נקודת מבט הפותחת לדיון
שאלות של פרספקטיבה, מערכת יחסים בלתי צפויה בין צופים למוצגים ופרשנות נוספת של האובייקטים המוצגים בתערוכה. 

אולם, למרות ההצהרה לדבוק באסקפיזם, ההצגה נמוך מעוררת
בייחוד חוסר נוחות.


האם חוסר הנוחות הוא מטרחן ומעיק? 

או שהוא משקף חוסר יכולת (שלי כאוצרת, שלנו כבית בנימיני) להציג בימים אלו תערוכה יפה בפשטות?
בתחילת העבודה על התערוכה (אשר החלה עם ההבנה שהמלחמה משבשת לחלוטין את לוח התערוכות שלנו, וכי אי אפשר להתעלם מאירוע כל כך קשה ומהותי), רציתי להציג תערוכת קרמיקה
יפה ואיכותית ולא להצטרף לגל תערוכות ה'תגובה למצב' החשובות כשלעצמן – על מנת לחשוף את הצד היפה והמנחם של היצירה החומרית.


בנוסף, רציתי לייצר מעין 'קפסולה בזמן', אזור מפורז מזוועות, ומנוחה משטף הדימויים הקשים אליהם אנחנו נחשפים הן החדשותיים והן האמנותיים. לכן, בהזמנה ששלחתי לאמנים להשתתף בתערוכה ביקשתי שיציעו עבודות 'שלא מגיבות למצב'. 

אחרי שקיבלתי הצעות לעבודות מהאמנים, התחלתי לעבוד על החלל, ולמרות ההצהרה המקורית שלי, הרגשתי שאין באפשרותי להציג את העבודות באופן המקובל. 

ביקשתי רשות מהאמנים והאמניות המציגים בתערוכה להציג את העבודות נמוך מהמקובל, קיבלתי תגובות מעניינות ושונות, אך בסך הכול התגובות שיקפו והסכמה גורפת.
ניסוי מעניין? נקודת מבט חדשה? 

טעות מהותית שכופה את עצמה על המוצגים?
מה אתם חושבים?