הקלות הבלתי נסבלת של ארגון ואגרנות - על אחסון בבית

אני מאמינה שכל אדם צריך לאסוף זיכרונות . הבעיה מתחילה כשאנחנו ואני משתמשת ב"אנחנו", כי גם אני אגרנית בלתי נסבלת, אוגרים את חולצת הטריקו שאתה רצנו במרוץ תנצב"ה בשנת מתושלח. וגם את החולצה של הילד מחוג מנהיגי העתיד בכיתה א'.

אחרי שהילד התגייס לצבא, או אחרי שארון הבגדים התפוצץ, מתחילים לאגור במקומות אחרים. ארון במטבח הופך להיות אזור אכסון לבקבוקי השתייה של קייטנת אלישבע+ הכובע והתיק שקיבלתנו במתנה: "כי זה מתנה, לא זורקים והילד קשור לזה רגשית"

יש אזור צבאי סגור בו מאחסנים מתנות שטיבן לא הוגדר עדיין , והחלטנו שאנחנו ממש לא חפצים ביקרן ולכן הן ממתינות לתורן להיזרק או להישלח לכתובת אחרת. לאחר כבוד.

 אז אם היה לי שקל על כל פעם שהייתי שומעת "תתכנני לי המון אזורי אכסון"  או בניסוח מתחכם יותר " יש לי כל כך הרבה בגדים/ נעלים/ צעיפים/ משקפי שמש/ מצעים/ מגבות/ .."השלם את החסר לפי מה שיש לך בבית, הייתי רובצת עם ביקיני בבורה בורה עם כוס ענקית של גארג' דה פאפה ביד.

 אז צמצמו. כמה שיותר.

 איך מצמצמים?  ומתי? שאלות נהדרות עם מגוון תשובות .

נתחיל בהכי פשוטה- מה שלא בא לכם טוב, פשוט לתת או לזרוק. מותר לזרוק ולהוציא דברים שאנחנו לא ממש צריכים. אתם תגלו אחרי הוצאת כמה שקיות מהבית לפח תחושת שחרור נהדרת.

תשובה מדיום מורכבת- פסח.

אנחנו באמת ברי מזל שיש לנו חג נהדר בשם פסח. ופסח הוא לא רק מצות אלא בעיקר ניסיון סדר , התחדשות ואביב. בתור ילדה, אימא שלי הייתה מוציאה את  כל קרבי הבית החוצה, מנערת/ רוחצת ותולה ורק אז מחזירה לתוך הבית. חוץ מלהיתלות על הנברשת ולהתנדנד כדי לנער אותה ממש טוב, היא הייתה עושה הכול שלא יהיה גרגר אבק אחד בבית, וכל גרב הייתה במקום.

 בכלל החינוך בבית היה חינוך מאוד, איך להגיד מדויק. אבא בחיל אויר, ואימא חוקרת במשטרה, מייצרים אווירה של הרבה משמעת וסדר. מודה, אני יצאתי טיפה רחוק מזה. ויש לי כמה גרגירי אבק בבית. סוג  של כבשה שחורה+אגרנית.

אז פסח זאת הזדמנות נהדרת לפנות את כל מה שלא באמת  צריך, להוציא הכל  ולהכניס מסודר,  ולמצוא משהוא שממש חיפשתי ולא מצאתי זאת תחושה מאוד נעימה. ואז, בגלל שהוצאנו, פתאום אפשר לסדר ויש טיפה יותר מקום.

 תשובה מתקדמת טיפה ,היא זיכרון רגשי.

יש לנו הרבה חפצים שאליהם נקשר זיכרון. אני זוכרת שבאחד הפרויקטים שלי הלקוחה נצמדה לשידה כעורה קטנה שלא רצתה לזרוק, אחרי תשאול מקיף הגענו לזה שהשידה הייתה של הסבתא שגידלה אותה וכל פעם שהיא רואה אותה יש לה צוויץ בלב. כזה דבר חובה להשאיר. שיפצנו, החלפנו ידיות, מירקנו ושימרנו אותה והיא תפסה מקום של כבוד בחדר המגורים החדש והמעוצב שלה.

 בפרויקט אחר, זוג ששיפצתי לו בית דו- מפלסי, גיליתי במחסן כיסא נדנדה ישן, הזוג טען שזה לפח כי הכיסא ממש ישן, אבל אחרי ששמעתי שהוא היה של הסבתא כבר היה לי קשה לשחרר. חדר המגורים החדש קיבל וחיבוק באהבה כיסא חמדמד שנצבע מחדש.

תשובה הכי מתקדמת- כשעוברים בית.

 הוויב של ה"חבל לזרוק" הופך חזק יותר כאשר חושבים על ההוצאות הנוספות שלא תכננו ואלה שאנחנו לא יודעים עדיין על קיומן ושאלת השאלות "אולי אצטרך את זה ואז להוציא כסף שוב..". וכאן הדילמה נפתרת בעזרת כמה שאלות שאתם צריכים לשאול את עצמכם. 

האם יש לי זיכרון רגשי  חיובי מהחפץ/ מוצר הזה?

האם תכננתי עבורו מקום בבית/ דירה /חלל החדש שלי?

אם התשובה כן עבור שתי השאלות האלה, תשאירו. אבל אם עניתם כן על כל החפצים שלכם בבית, אתם בבעיה.

 אתם פשוט לא יודעים לשחרר. תרגישו נוח. אתם כמו 80 % מהאוכלוסייה כולל אותי.

 
אז חובה לשמור אלמנטים עם ערך סנטימנטלי או פונקציונאלי שיש לו מיקום מדויק ואז, אולי יגיע המשיח ונגלה, לפתע, שלא צריך כל כך הרבה מקום לארונות.

   אלא רק  אתם יודעים, ארון פה ארון שם, העיקר שיהיה איפה לשים את אתם יודעים מה.

ותעשו טובה, שאתם מתכננים ארונות בבית, אם חסר לכם אכסון, ואתם לא יודעים מה לעשות, פשוט תרימו טלפון, אשמח לעזור לכם.

כתבה עבור אתר saf גלית פנינה אבינועם - אדריכלות ועיצוב פנים

https://www.facebook.com/GALITAVINOAM
http://www.galitavinoam.com/

הקלות הבלתי נסבלת של ארגון ואגרנות - על שטחי אחסון

תגובות