תרבות ההנצחה הישראלית היא תופעה ייחודית למדינת ישראל טוען צבי לחיאני בכתבה ב Xnet, ומציג סקירה מקיפה על תולדות האנדרטאות בארץ מתחילת קום המדינה ועד היום.
האנדרטאות הראשונות שהוקמו בארץ הושפעו מהפיסול הפיגורטיבי-לדוגמא: "האריה השואג" של מלינקוב לזכר הרוגי קרב תל חי. בשנות ה-50 הוקמו אנדרטאות רשמיות רבות לזכר חללי מלחמת העצמאות אולם, קשה להצביע על סגנון אחיד - חלקן המשיך את המסורת הפיגורטיבית הריאליסטית בדמויות לוחמים ואילו אחרים דקדקו במודרניזם מופשט ולירי (לדוגמא האנדרטה לזכר שני הטייסים שנפלו מול חופי ת"א).
ארגון יד לבנים הקים אנדרטאות הנצחה רבות, שהפכו לטיפוס בניין ייחודי בארץ. אנדרטאות אלו ניתן למצוא
בד"כ בסביבה רוגעת וירוקה ומשמשים כבית שני למשפחות השכולות. כמוכן, מתקיימות בהם פעילויות קהילתיות וחברתיות כל השנה.
בשנות השישים האנדרטאות ביטאו תפיסה מרחבית חדשה של הנצחה, שילוב של רחבת טקס וחללי תצוגה במסלול חוויתי, לדוגמה אתר "גבעת התחמושת", אך ב-1977 
קרא יצחק דנציגר קריאת תיגר אמיתית נגד פעולות בנייה ופיסול לשם הנצחה. דנציגר הציע לחרוג מהפרוגרמה הפונקציונלית של אתרי הנצחה מסורתיים לטובת עיסוק בנוף עצמו ובגלגוליו בטענה, כי הנוף עצמו הוא אשר צריך להביע את מהות הזיכרון וההנצחה, ודגש על מקום המפנה חיים ונותן חיים לבאים אליו.
גם אני מזדהה עם הגישה של דנציגר שמבטאת יפה את תפיסת ההנצחה והזיכרון כחלק מהנוף הטבעי. יש משהו כ"כ חזק בעוצמת הטבע שגובר על כל חלקת בטון באשר היא...
