"יש בניינים נפלאים שיש בהם חוויה יוצאת דופן, ואת מתחילה לדבר אל הבניין והבניין משיב, ואתם משוחחים ומבינים אחד את השני, ורק אז את נחשפת לכך שהגילוי הזה העשיר אותך." ציטוט זה של האדריכלית עדה כרמי מלמד הינו חלק מדבריה בכתבה שפורסמה ב"הארץ" לקראת הוצאת ספר חדש - אדריכלות בפלשתינה-א"י בימי המנדט הבריטי, 1917-1948.
הספר החדש , "חיבור העוסק באדריכלות כשפה הניתנת לקריאה אנליטית ולניתוח צורני" כדברי המחברת, יראה אור השבוע ובחזיתו מופיעה תמונת מוזיאון רוקפלר בירושלים, המבנה שלטעמה הוא הבנין הכי יפה בארץ.
בראיון עם כרמי נפרשת גם תפיסת העולם שלה לגבי אדריכלות, לגבי הדרך בה נתפסת החוויה האדריכלית:
"... אני מסוקרנת לא פעם להבין למה אני אוהבת חלל מסוים ולמה אני מרגישה בו טוב." אומרת כרמי בכתבה, "אחת הדרכים לפענח את הרגשות האלו היא לחקור את הבניין, וזה לא כל כך חשוב מי האדריכלים. כשאת מטיילת ברחוב בפאריס או בלונדון, את לא שואלת מי תיכנן את הבניין הזה ומי בנה 
את השכן לו. הפרטים הופכים ליישות אחת גדולה, שאיכות הפרטים שזורה בתוכה. אנחנו מטיילים ברחובות אירופיים, ויש לרחוב פרצוף ציבורי וכל בית מנסה להיות שכן טוב לבית הסמוך."
והיא ממשיכה בביקורת יותר ממרומזת על האדריכלות בארץ כיום -
"אנחנו כאן שכחנו בכלל מהמושג שכנות. הבתים האלה בספר היו שכנים טובים אחד לשני, אף בניין לא עשה מרפקים לרחוב ואף בניין לא הצהיר שהוא חשוב יותר. בקרב האנשים היה קודקס התנהגות שהשפיע על הצורה שבה הם גרו. חבל לי שזה הלך לעזאזל. אנחנו, האדריכלים שעובדים כאן - זה הרי מקום מורכב מבחינה חברתית-כלכלית ואידיאולוגית, לא חשוב איך נקרא לזה, וזה מקום שיש לו איכויות בולטות שקשורות באור שבוהק, בטופוגרפיה או בחוסר הטופוגרפיה שלו, בדיונות, בחוסר המים, בזה שהצל נורא חשוב - למה אנחנו לא עובדים עם האפיונים הפשוטים הללו?"
הביקורת של כרמי פוגעת בלב הויכוח לגבי מבנים ואדריכלים שמדובר עליהם הרבה לאחרונה - קופסאת האלומיניום המכונה האגף החדש של מוזיאון תל אביב למשל. אדריכלות שיוצרת מבנים שנוחתים על סביבתם ללא התחשבות, "עם מרפקים לרחוב" כדבריה.
בסופו של דבר, בדיוק כמו שהיא אומרת, אנחנו הולכים ליד המבנים ובתוכם ולא אכפת לנו מי האדריכל ומי תכנן. אנחנו עוברים וכמו כל אדם מהישוב "מרגישים טוב". האדריכלים מבינינו גם מדברים עם הבנין ומפענחים את הסוד ויודעים איך נוצרה ההרגשה הזו, "מהשימוש בחומר הזה", אנחנו אומרים, "בגלל הפרט כאן בפינה" או "השילוב של הצימחיה ויצירת המקום המופנם"... הטובים מבינינו גם יודעים לשלב את הסודות בצורה הנכונה במבנים שאנו מעצבים.
*בתמונה - מוזיאון רוקפלר בירושלים. אחד מהמבנים שלדעתי סיפרו את סודותיהם לעדה כרמי מלמד בזמן תכנון מבני האוניברסיטה הפתוחה ברעננה.
