כתבה במעריב מספרת על זירת ההתגוששות החדשה בין היזמים והאדריכלים - לאחר שהאדריכלים מסיימים לתכנן, היזמים מדביקים לוגו ענק או עורכים על החזיתות מופע אורקולי. עד כמה חשוב המותג של הבנין או החברה ששוכנת בו והאם אין מקום לשתף את המתכננים בדרך בה נראית החזית עליה עבדו כל כך קשה?
"כשבנק המזרחי לקחו 14 קומות במגדל משה אביב הם התנו את זה בכך שהלוגו שלהם יככב על המגדל ושיראו אותו למרחק של כמה קילומטרים", אומר בכתבה האדריכל אמנון שוורץ, ממשרד אמאב אדריכלים, שת
כנן את המגדל המדובר. "ניסינו להילחם בהחלטה הזאת עד שהמערכת נכנעה. אמרנו שזה מכוער, שזה זילות של הבניין. אבל כשמדובר בעסקאות של מיליונים היזם מוכן לאכול את זה. תאר לך מה יקרה אם כל הבניינים בארץ יהיו מכוסים בשלטים."... "אם בסופו של דבר הבניין נראה כמו ברודוויי, זה בעיניי כבר זילות של הבניין ושל התאורה. השאלה היא כמה היזם נאור. יש יזמים שיש להם הרבה כבוד לאדריכל והם ממשיכים להתייעץ איתו שנים ארוכות אחרי שהבניין הושלם"... "הבעלים של הבניין יכול לעשות מה שהוא רוצה. ברור שיש אדריכלים שהם סופרסטארים, ויכולים לדרוש בחוזה שהיזמים לא יוכלו לבצע שינויים. אבל אני חושש שבארץ אין כאלה."
"קשה שלא להצטער על הנזק האסתטי שנגרם למגדלים" מסכם הכתב יונתן קנטי, נזק "שנובע לעתים משיקולי גדלות גרידא. כאשר החברה העומדת מאחורי הבניין בטוחה מספיק בחוזק המותג ובאופי האיקוני של המגדל, אין שום צורך בתאורה מנקרת עיניים."
