נועם דביר סוקר ב"הארץ" את התערוכה "חמישה רגעים - מסלולים באדריכלות של מוזיאון תל אביב" ומציג כדרכו גם ביקורת: תערוכות האדריכלות בארץ עוסקות בעיקר בתיעוד והסטוריה, אין יצוג לשיח העכשיו בתחום, אין ביקורת ועיסוק בתופעות במרחב. אבל מהן באמת הדרכים האחרות לבקר אדריכלות?
"את ההתעסקות הרבה בהיסטוריה" כותב דביר, "אפשר לראות כסימן טוב להיווצרות של נרטיב משמעותי לאדריכלות ישראלית. עם זאת, ברצף הארוך הזה של תערוכות היסטוריות חסר מבט מפוכח על המרחב הישראלי העכשווי ועיסוק בנושאים בוערים כמו הקשר בין אדריכלות לבין טרור, הדומיננטיות של אדריכלות מסחרית ברחובות הערים הישראליות או האדריכלות העממית של כפרים ערביים. נושאים כאלה ואחרים נדחקים שוב ושוב מהשיח העכשווי שמתקיים במוזיאונים המובילים בארץ, ונדמה כי חושבים בהם שקל יותר להביט על תמונות נוסטלגיות בשחור לבן מאשר לדון בתופעות קיימות במרחב - לטוב ולרע."
הביקורת הזו של נועם אולי נכונה אבל מקפלת בתוכה גם את תפיסת העולם של "הארץ". התפיסה שאומרת שגם בדיונים על אדריכלות צריך "לדבר על הכיבוש". בין הגישה של התערוכה (תיעוד והסטוריה) והגישה הפוליטית (אדריכלות היא כח), ישנן עוד דרכים להתייחס ולבקר אדריכלות.
בכתבה העוסקת בספרה התיעודי וההסטורי של עדה כרמי מלמד אמר בנושא זה ד"ר ערן נוימן, ראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב: "בשלושת העשורים האחרונים, עשה השיח האדריכלי תפנית והציג דיון פוליטי המבוסס על פרשנות תרבותית-חברתית של המרחב. (.
..) הבעיה המרכזית בתפנית זו היתה שהאדריכלות כטקסט עצמאי קרסה לתוך נראטיבים פוליטיים מוכנים, כאשר האדריכלות רק מוכפפת לאותו שיח, כעין אילוסטרציה התומכת ומאששת רעיונות קודמים. האדריכלות כבר לא עמדה בפני עצמה (...) תיאורטיקנים והיסטוריונים של האדריכלות צימצמו אותה לכדי תובנות בסיסיות, והפכו אותה לכלי ריק בשירות השיח הפוליטי. כך, הדיון האסתטי והצורני נשארו מיותמים והפוליטיקה השתלטה על השיח האדריכלי."
למען ההגינות צריך לציין שגם נועם דביר מציג עוד אפשרויות לביקורת אדריכלית. פה ושם, בעיקר בגלריות קטנות, אנו גם רואים צורה אחרת של שיח אדריכלי, למשל תערוכתה של תגית כלימור Fcity או התערוכה "תגובה הדדית" הנערכת עכשיו.
