איך זה שאדריכל מוכר ומצליח כל כך מוציא מדי פעם מתחת ידיו עבודות שהן כישלון? במסגרת הביקורות על רם כרמי ובניין הבימה נזכר מיכאל יעקובסון בפיל הלבן שבקיבוץ חולדה - בית הנעורים בתכנונו של כרמי. במגזין "הקיבוץ" הוא מפרסם רשימה מעניינת מאד שעוקבת אחר המבנה ויכולה לשמש אותנו לחקור קצת על מקורותיו של כישלון אדריכלי.
באדריכלות צריך להגדיר מהו כישלון, האם "לא יפה" או "לא נוח" זה כישלון? ומי בדיוק קובע? כך או כך על דבר אחד יש הסכמה. פרוייקט שהופך לפיל לבן וננטש על ידי המשתמשים שלו הוא כישלון. כזו היא התחנה המרכזית החדשה בתל אביב וכזה הוא "בית הנעורים" בקיבוץ חולדה. הבית נחנך ב1986 ושנה לאחר מכן ננטש. אתם מוזמנים להכנס לכתבתו של יעקובסון ולקרוא את סיפור המבנה המפורט, אנו כאן נמשיך לבחון את מקור הכישלון.
בדרך כלל ניתן לאבחן מספר גישות לעבודה האדריכלית. ישנה למשל הגישה של ליבסקינד, פרנק גרי ודומיהם. אדריכלים כאלה פועלים על פי דימוי. מבחינתם (ובהסכמה מלאה של המזמין), הפרוגרמה משנית לצורך ליצור פסל, אמירה סביבתית או אייקון. כזה הוא בית האופרה בסידני ובמידה גדולה גם מוזיאון תל אביב החדש. כשאדריכל מהקבוצה הזו מייצר בניין שהופך לכישלון הסיבה ברורה. היה הימור שנלקח על חשבון השימושיות וההימור כשל.
רם כרמי אינו משתייך לקבוצה הזו. יש לו כמובן סגנון מובחן אבל הבניינים שלו אינם כאלה שהונחו על ידי צורה, להיפך 
הם מונחי פרוגרמה בעיקרם... אולי מלבד התכנון לבית ראש הממשלה שנגנז ועוד פרויקט או שניים. בכל מקרה איך קורה שאדריכל הפועל לפי פרוגרמה מפיק פילי לבנים?
אני מפנה אתכם לפיסקה קטנה במאמר של יעקובסון: "על פי בקשת החברים, הוחלט כי בבית הנעורים החדש יושם דגש על אווירת ה"ביחד", ובמקביל תופחת האפשרות לנערים ליהנות מאינטימיות. כך נוצרו חדרים משותפים גדולים ומרווחים, לעומת חדרי שינה בגודל של קופסאות גפרורים. הבניין עמד בניגוד גמור לצורכי הנערים, שדווקא העדיפו את הפרטיות והשקט הנפשי, שלא מצאו בבניין החדש שתוכנן במיוחד עבורם."
וזהו לדעתי עקב האכילס של רם כרמי. הוא מסוג האדריכלים שיכולים להוביל אחריהם את הלקוח בעיניים עצומות. במקרה של הקיבוץ זה היה קל, ההנהלה המחליטה לא היו המשתמשים האמיתיים. גיבוש הפרוגרמה ובדיקתה הם בתחום אחריותו של האדריכל. המחשבה שהאדריכל יודע טוב יותר מהמשתמשים יכולה להיות נכונה לעיתים רחוקות בלבד. הגישה הזו, המוצגת יפה כל כך על ידי הווארד רוארק ("כמעיין המתגבר" של איין ראנד), רואה באדריכל היוצר את המקור לתבונה יחסית לסביבתו. אדריכל כזה יוביל את לקוחותיו לתכנון שהוא מאמין בו.
אני לא מכיר את כרמי די הצורך כדי לדעת אם הוא אדריכל מסוג זה אבל המבנים שלו, ההתבטאויות שלו בתקשורת והביטחון העצמי המוחלט רומזים שזה הכיוון, וזו הסיבה שאנו מוצאים לצד מבנים מוצלחים מאד שתכנן גם מספר כשלונות צורבים.
