מישהו כנראה הכאיב לזנדברג בנקודה רגישה, בדיוק בסינמטק. מרוב חרדה היא מזכירה "כיבוש", ו"התנחלויות" ואפילו מעבירה את שכונת גילה למזרח ירושלים... וכל זה רק בפיסקה הפותחת. בתיאום בלתי מתוכנן פורסמו שתי ביקורות אדריכליות על האדריכל סלו הרשמן וסינמטק תל אביב שתכנן - אסתר זנדברג הוציאה את התותחים הכבדים, יונתן קנטי היה שקול יותר אבל גם לו יש ביקורת לא מעטה.
אחרי שמדלגים על הזעם בפיסקה הראשונה, זנברג כותבת גם ביקורת רצינית ובמספר דוגמאות היא מציגה תכנון לא מוקפד שגרר אחריו שורה של תיקונים וטלאים. את הכתבה היא מסיימת כפי שהבט
יחה - חסרת נשימה, בפיסקה שכולה זעם ובנויה ממשפט אחד ארוך (היה חרה, עכשיו חרה, והתרגלנו לחיות בחרה!): "במצב הדברים כפי שהוא, לא נותר אלא להמתין ולראות אם ייצא משהו טוב מהשיפוץ של בניין הסינמטק הקיים, שאין סיבה בעולם להתרפק עליו כפי שהוא, ומהחיבור המובטח בין שני האגפים, ולקוות שהכיכר המחודשת תתעלה על הכיכר הישנה והלא טובה, שגם אליה אין טעם להתגעגע, ובכל מקרה, להמשיך לשמור אמונים לסינמטק כבימים ימימה, יהיה מה שיהיה".
אחרי הכתבה המשעשעת של זנדברג אפשר להתפנות ולקרוא גם ביקורת מנומקת וצלולה אצל יונתן קנטי. לטעמו הבעיה במבנה היא הצעקניות שבעיצוב. צינורות אדומים, אותיות מתקיפות מכל כיוון ועוד.
הזדמנות חד פעמית לבחון את הבנין בעצמכם תהיה ביום שישי הבא (30 דצמבר) כשהאדריכל המתכנן, סלו הרשמן יקיים בו סיור לאדריכלים.
