לדברי קון רם כרמי "סובל מתסמונת נפוצה באדריכלות הישראלית, לפי סימפטומים מובהקים. הדיאגנוזה: "עיוורון אקזוטופי" – חוסר היכולת לקרוא את העולם כמרקם (טקסטורה)... כתוצאה מכך האדריכל עשוי לנהוג בגישה "אנדוטופית": תכנון המסתכם בשרטוט צורות, בכפייה גחמנית של המערכות הצורניות ע
ל הנוף, ולצורך הממד השלישי, האנכי, במתיחה צורנית כלפי מעלה תוך דאגה למסה בלבד – גישה שהיא השלכה של המשחק הגאומטרי העיקש של המתכנן."
"אך לזכותו של רם כרמי יאמר כי לא רק הוא סבל מעיוורון, אלא דור שלם של ארכיטקטים היה נגוע בה. ולא רק ארכיטקטים, אלא חברה שלמה, בארץ ובעולם. מאז שנות השישים המאוחרות אנו עדים להתפוגגות מושג ה"קהילה", לטשטוש האינטרסים המשותפים בין בני האדם, לקביעה החולנית של גבולות חדשים במרחב הפרטי ול"תיעוש" אנושי - "אנשים בלופ" (לפי ההוגה הנפלא דידריך דידריכסן): עולם קודר וחזרתי שהמשטר הקפיטליסטי קבע במקומנו. והשפעותיו על הארכיטקטורה דרמטיות."
הכתבה ארוכה, מעמיקה וכתובה בצורה מרתקת. חבל רק שקון נדבק במחלתם של מבקרי האדריכלות של "הארץ" ומכניס גם הוא את "כיבוש - התנחלויות" לנושא. הביקורת המנומקת היא על האדריכלות בכללה, לא רק על ישראל, תל אביב או הבימה. "אימת הבניינים הלבנים" היא אמנם תופעה עולמית.
בכל מקרה, כתבה מומלצת מאד.
