עדה כרמי מלמד, סגנון אישי או שכפול?

כתבה ב Xnet מציגה את המבנה הראשון במכון שכטר למדעי היהדות שתוכנן על ידי האדריכלית עדה כרמי מלמד ומציתה שובל של טוקבקים סביב השאלה: האם לאדריכל טוב יש סגנון אישי או שהוא רק משכפל את הצלחתו הראשונה?

אין ספק שניתן לזהות את "כתב היד" של עדה כרמי. גם מיכאל יעקובסון מתייחס לכך בכתבה: "אין מקום להתבלבל, טביעת ידה של כרמי-מלמד ניכרת כאן היטב, כדוגמה נוספת לשפה הצורנית המאופקת של אדריכלית שחוזרת ומתעמקת בעבודותיה במושגים כמו אור, דרך ושורשיות". העיסוק במושגים מופשטים כמו "דרך" או "שורשיות" הם ביטויים של עדה כרמי עצמה, חלק מהשיח הפנימי שאדריכל מנהל בינו לבין עצמו בזמן התכנון ולמעשה כמעט ולא נוגע כלל למשתמש בבניין. אבל גם אם נעבור לדיון ברמה המוחשית אין ספק שלכרמי שפה מובחנת. חצר פנימית, חלונות צרים וגבוהים, שימוש בחומר כבד (אבן / בטון) בשילוב עם קירות מסך, ניקיון מצבע כמעט לחלוטין ועוד.

שפה אישית או חיקוי עצמי

הטוקבקים לכתבה מציגים השקפה שאומרת "ראינו כבר": 

מבחינתי כל המבנים בתכנונה של כרמי נראים אותו דבר!! (...) היכן היצירתיות!? החידוש?! בעיני, ללכת ולשכפל מבנים בווריאציות שונות זה ל-א אדריכלות!! אני אוהב את העבודות של כרמי, ומעריך את תרומתה לעולם האדריכלות, אך עד כאן. עד שימוש כופל בקונספטים. חבל באמת חבל. 


טביעת ידה של כרמי-מלמד ניכרת כאן היטב: מצודה עם חרכי ירי.

משעמם משעמם משעמם ו...צפוי. פעם אמרו שסטארים באדריכלות כמו גרי נותנים את הסחורה ולכן מייצרים חיקוי קבוע של עצמם.... כאן עדה כרמי מלמד, סגנון אישי או שכפול?
עדה מראה שוב ושוב שבית המשפט היה הפסגה שלה של אדריכלות ומקומיות ומאז כל הפרוייקטים מהווים צל דהוי של עצמה.

האם סגנון אדריכלי אישי הוא רע?

אין ספק שלכל האדריכלים הגדולים יש סגנון אישי מובחן. אנחנו יודעים פחות או יותר איך יראה הגשר הבא של קלטראווה, המבנה הציבורי הבא של פרנק גרי וגם, כן, המבנה שתתכנן עדה כרמי. אבל סגנון אישי מעלה שתי שאלות מהותיות ששווה לדון בהן.

איך יכול להיות שאותו סגנון מתאים לכל פרוגרמה?

אם Form follows function, איך יכול סגנון קבוע להתאים ללקוח משתנה? הרי בכל בניין של פרנק גרי הוא התבקש להכניס פונקציות אחרות, בגודל שונה, למגרש יחודי, עם מסר ציבורי אחר. אז איך הוא יכול לחזור ולהשתמש בקשקשי טיטניום תמיד?


התשובה לשאלה הזו קלה. ראשית, כמו שאנחנו כבר יודעים היטב, אין באמת "אמת בתכנון". על אותה פרוגרמה ניתן לבנות בסגנונות שונים ורבים. אבל למעשה, העובדה שאנו יודעים בערך מה נקבל היא זו שגורמת ללקוחות לפנות אל המתכננים האלה מלכתחילה. מי שהזמין את פרנק גרי לבנות את מוזיאון הסובלנות בירושלים רצה לקבל קשקשי טיטניום (וחותמת "גרי" על התכנון). גם מי שהזמין את עדה כרמי ראה עבודות אחרות שלה ואהב אותן. היא הוזמנה להביע את סגנונה האישי במבנה שאותו היא מתכננת.

האם חזרה על סגנון היא שעמום?

איך יכול אדריכל שחוזר ומשתמש באותה שפה ותחביר להימנע מלהפוך משעמם? הרי הסגנון החוזר הופך את המבנה לצפוי, ו"צפוי" הוא אח קרוב מאד של "משעמם".


גם לשאלה הזו אפשר לענות בשתי תשובות. ראשית, הסגנון האדריכלי מקביל לשפה. כן, זו אותה שפה אבל הסיפור עצמו בכל פעם שונה. כמו צלם שמשתמש תמיד במצלמה ולא במכחול, כמו פסל שעובד רק באבן ולא בברונזה. עדה כרמי ממחישה את זה מצוין, בתוך אותו סגנון היא יוצרת וריאציות שונות, מתעמקת ומנסה. דווקא אצלה, יותר מאשר אצל אחרים (מי אמר ליבסקינד?), הוריאציות מעניינות ויצירתיות. אם אדריכלות טובה אמורה להימדד ביצירתיות הרי שהיא עוברת את הסף בקלות.


אבל יש גם תשובה נוספת והיא החשובה יותר - אדריכלות לא נועדה לרגש אדריכלים אחרים, היא נועדה לשרת את הלקוחות ולהצטיין בכך. עץ וספסל הם אלמנטים חזרתיים, בסיסים ו"משעממים" והם יכולים להיות מקום אדריכלי מקסים. גם בשכפול מוחלט אין פגיעה במהות האדריכלית.


* התמונות כאן הן מהאתר של עדה כרמי מלמד, מפרויקטים שונים לחלוטין.

* למרות שם המשפחה הזהה, לכותב אין קשר לרם או עדה כרמי.

המאמר באדיבות

תגובות