מצד שני, יכול להיות שאני צודק

אחד הדברים הבעייתיים כיום בתכנון העירוני הישראלי הוא שרוב מוחלט מהאדריכלים העוסקים בתחום מאמינים באותה תפיסת עולם - הגישה המכונה "עירוניות מתחדשת" מבית מדרשה של ג'יין ג'יקובס. בסדרת המאמרים הבאה אני מתכוון להראות גישה אחרת לעירוניות, לעיתים מנוגדת.

הבעיה העיקרית לדעתי היא כמובן לא בגישת "העירוניות המתקדמת" עצמה אלא בטוטליות שבה היא שולטת בשיח האדריכלי. כשאדריכלים כל כך מאוחדים בדעתם ומשוכנעים בעצמם, יש להם יכולת גדולה להשפיע על מהלכי תכנון שאת תוצאותיהם נראה רק בעוד עשר ועשרים שנה. בשבוע שעבר הרציתי בפני מחלקת ההנדסה של עיריית תל אביב. בדרך כלל, לאחר שאני מציג את תפיסת העולם שלי לגבי העיר והתכנון העירוני, אני מסיים את ההרצאה בשקף שאומר "יכול להיות שאני טועה". השקף הזה מיועד להזכיר לכולם שיש יותר מאמת אחת לגבי העיר ומזמין את הקהל לבחון לעצמו את ההשקפה שלו עצמו. למרבה הצער בהרצאות האחרונות אני מגלה את הקהל נושם לרווחה וחלק מהם גם עונים "ברור שאתה טועה". כלומר כל הטענות שלי במהלך ההרצאה נשכחות מיד כשאני מודה שגם אני לא מחזיק באמת המוחלטת. רק אדריכלים מעטים מוכנים להשאיר את הראש פתוח ולבחון טענות מנוגדות לדעתם.

בסופו של דבר הבנתי שהדרך הטובה ביותר להסביר את עצמי, תהיה לכתוב סדרת מאמרים. אני מתכוון להשתמש בבמה הזו כאן כדי להסביר את הדעה כמו גם לגבש אותה לעצמי. אני מתנצל מראש על חוסר הסדר שיהיה לפעמים בדברי, גם אני לא בטוח בדרך שבה כדאי לי להציג את הדברים. אלה לא יהיו מאמרים קצרים והם מיועדים למיטיבי לכת. מצד שני אני נותן לכם הנחה, מלבד מאמר הפתיחה הזה, הם לא בנויים כפירמידה של טיעונים ואפשר לדלג על חלק מהם. אני אשמח לשמוע את תגובותיכם לנושאים שאציג. 

עירוניות מתחדשת

בויקיפדיה הגישה מוצגת כך: "עירוניות מתחדשת או עירוניות חדשה (New Urbanism) היא תנועה לתכנון עירוני שמטרתה לבצע שינויים בהיבטים רבים בעיר לכיוון קיימות, קהילתי, אנושי ונוח להולכי רגל, כחלופה למגמות הפרבור ולתכנון עירוני מוטה רכב פרטי. זוהי תפיסה דומה לזו של אקולוגיה עירונית. יסודות התנועה נמצאים עוד בשנות ה-60 וה-70, בשינויים שעברה קוריטיבה אך היא קמה כתנועה בארצות הברית בתחילת שנות ה-80. בסוף שנות ה-90 החלה התנועה לצבור תאוצה ושינויים דומים נכנסו גם לערים כמו פורטלנד, בוגוטה. ובשנות ה-2000 למלבורן, שיקגו. צעדים בכיוון זה נלקחו גם בערים רבות אחרות כמו פאריס, ניו יורק, ועוד מאות ערים באירופה ובארצות הברית."


אדריכלים אוהבים את התפיסה של ג'יקובס. היא קלה להבנה, היא אומרת - זו הבעיה וזה הפיתרון, זו תפיסה שמסתכלת על העיר כעל אוסף של מבנים, רחובות, כיכרות, צמחייה. בגישה הזו אפשר בעזרת אדריכלות ניתן להפוך עיר למוצלחת. שמעתם בוודאי את הריקושטים של הגישה הזו במאמרים רבים: "תל אביב מוצלחת בזכות תכנית גדס", "כדי שהעיר תהיה מוצלחת היא צריכה להיות צפופה", "הפרברים הם בעיה", "העיר היא פתרון", ועוד.


אם אני רוצה לא לחטוא לגישה הזו, אני חייב לציין שהיא הגיעה כתגובה למדיניות תכנונית מסוימת. כשכל העולם מתנהג הפוך מצד שני, יכול להיות שאני צודקממך יש טעם בדעות הנחרצות שבה. ג'יין לא סייגה את דבריה ולא כתבה בסיום "מצד שני, יכול להיות שאני טועה".

עירוניות דינמית

הגישה שאני מתכוון להציג לפניכם מסתכלת על העיר בצורה אחרת. העיר מבחינתי היא אוסף של אנשים ופעילויות, המערך האדריכלי הוא משני. הוא יכול לקלקל אבל לא יכול להבטיח הצלחה. בגישה שאציג אין לאדריכלים השפעה רבה או יכולת. לא כל מה שאכתוב כאן הוא חדש ומסעיר, דברים רבים מוכרים. לא הגיתי את כל זה לבד, אני אשתדל לרכז ולזקק את הטיעונים אבל הם מופיעים בספרות ובמאמרים, בעיקר מחו"ל. כדי להבדיל בין הגישות ולא להשתמש כל הזמן ב"הגישה שלי" שנראה לי כמו אגו טריפ אידיוטי (כלומר אופייני לאדריכל), אני אכנה את הגישה הזו בשם... "עירוניות דינמית". אם יהיה לכם שם טוב יותר, שלחו אלי.

מה ההבדל?

ובכן כך - העירוניות הדינמית רואה את העיר כאוסף של אנשים ופעילויות. אנשים הכפופים להחלטות כלכליות, תרבותיות וכדומה. אם אני צריך להדגים את הבדלי הגישות בינה לבין העירוניות החדשה בקליפת אגוז אפשר להסתכל על המע"ר של נתניה.


המע"ר הישן של נתניה נפרש ברחוב המרכזי המוביל אל הים. לכאורה, על פי "העירוניות המתחדשת", התכנון שלו מעולה. הוא במרכז העיר, נגיש ברגל לכמות גדולה של אנשים. ואכן המרכז הזה היה מוצלח מאד אבל בשנים האחרונות הוא הלך והתדרדר. אם האדריכלות קובעת את ההתנהגות של האנשים, איך מקום כזה מוצלח מתדרדר?

ההסבר מגיע מטיעון שהוא בצד הדינמי של העיר - זו לא רק האדריכלות אלא גם התחרות. נתניה פתחה לעצמה מרכז בילוי חזק מאד באזור התעשייה. המרכז הזה משך אליו את כח הבילוי והקניות והמרכז הישן, על כל יתרונותיו התייבש. אדריכלית, בניתוח על פי "עירוניות חדשה", למרכז החדש לא היה אמור להיות סיכוי. הוא מנותק מהעיר, מבודד, דורש הגעה ברכב במיוחד, רחוק מהים... ובכל זאת הוא מצליח.


כדי להסביר מצבים כאלה אנחנו צריכים השקפת עולם אדריכלית שיכולה להכיל דינמיות, השקפה שבה אדריכלות יכולה להצליח או להיכשל באותם מבנים, אותו רחוב ואותו מקום. בהשקפה דינמית כזו גם כלי ההתערבות יהיו רחבים יותר מאשר רק הכלים האדריכליים.


מרכז ניו יורק היה בשנות השמונים מקום של פשע והלך והתדרדר. הפינה המפורסמת של ברודווי הפכה למרכז זנות גלוי, אנשים פחדו להסתובב ברחוב. ראש העיר המיתולוגי של ניו יורק, רודי ג'וליאני, הצליח לשקם את מרכז העיר בלי לשנות את חתך הרחוב או המבנים. הכלים שלו לא היו אדריכליים. הוא השתמש בכוח שיטור אגרסיבי, והזמין את חברת דיסני לפתוח חנות בדיוק במרכז הצרות. מהלכים כאלו ואחרים אינם מהלכים אדריכליים אבל הם משנים את הדרך בה אנשים תופסים את העיר ומגיבים לה.


וזה הדבר החשוב ביותר - הדרך בה אנשים תופסים את העיר ומגיבים לה. נכון, אנחנו כאדריכלים יכולים להרוס ולהפריע אבל אנחנו לא באמת אלה שקובעים. אותה עיר, אותם רחובות יכולים להיות מקום מקסים ובטוח או מקום מפחיד ומסוכן. זו לא האדריכלות, אלה לא המבנים או חתכי הבלוקים. במאמרים הבאים אני מתכוון להראות כמה יתרונות יש לפרברים ולמה אנשים אוהבים לגור בהם, איך תחבורה מהירה למרכז עלולה לפעול לרעת העיר והפרבר גם יחד, איפה יש עיר צפופה ונוראית וגם עיר פרוסה דלילה ומוצלחת, ועוד. בכל הנושאים האלה אתמקד בנקודות בהם יש הבדל בין התפיסה "המתחדשת" לתפיסה "הדינמית" של העיר. אני אשמח אם תלוו אותי ותעזרו לי בהערות, שאלות, השגות ודוגמאות הפוכות. אחרי הכל, יכול להיות שאני טועה.


עדכון - המשך סדרת המאמרים מרוכז ברשימה זו.

המאמר באדיבות

תגובות