שכונות המגורים החדשות דומות אחת לשנייה, אבל מלבד הרצון של העיריות, היזמים, גם בעלי הבתים מעדיפים לגור בסביבה סטנדרטית. כתבה של רז סמולסקי בדה-מרקר דנה במתח שבין הרצון להיות מיוחד ושונה לבין הצורך בשקט ויזואלי ומרחב רגוע.
"מה רע בזה?" שואלת בכתבה שרון בן שם, "יש משהו בסביבות מגורים כאשר הן דומות, שיוצר שקט ויזואלי אשר ממנו נגזרת תחושה של זהות וביטחון, שמגבירה בתורה את תחושת ההתמצאות. אני חושבת שבשכונות מגורים דומות יש משהו חיובי מאוד, בהנחה שנעשה תכנון איכותי. אם כל בניין יהיה משוגע מה אז? מה אנחנו אוהבים בטיולים בחו"ל? את הבתים היווניים שכולם צבועים בלבן עם חלונות צבועים בכחול, ואת הסמטאות האחידות בפאריס".
בטוקבקים לכתבה מוצגות הגישות הסותרות בצורה חדה
נעמה כותבת "זוועה. עצוב. מזכיר לי את האיור מ"מומו" ספר הילדים המופתי של מיכאל אנדה, בו מתוארת עיר חד-גונית שמשתרעת עד מעבר לאופק, כל קוביות הבניינים זהות וכך גם הרווחים ביניהם. השכונות החדשות מגעילות אותי, הן מרגישות כמו העתק גרוע של לגו.
מגבלות בדרך כלל גורמות לפתרונות יצירתיים, אם קורה להפך זה משום שהעוסקים במלאכה אינם מוכשרים די הצורך, או פשוט מפני שהם כפופים לדריש
ות הקבלנים הערסים. במדינה שלנו אין טעם, אין שום דרישה או חיבה ליופי, שום הבנה לכך שסביבה מעצבת תודעה. אגב, רב הבעיה נפתרת בעזרת גינון (תכנון נוף), ובין תכנון הרחוב לתכנון (או לפחות חיפוי) הבניין עצמו אין שום קשר.וכן - סטנדרט זה רע!"
ועמית עונה "אף אחד לא שואל, אם אכן צורת הבניין היא המקום בו אני צריך להביע את היצירתנות המיוחדג'ת שלי, על חשבון יעילות תכנונית? זה ממשיך בכתבות בהן "אויש, יש לי אותה ספה מאיקאה כמו לשכן ", אפילו שהם בחיים לא יבקרו את השכן ההוא, זה מפריע רק לדעת שיש עוד מישהו כזה".
* בתמונה - מומו של מיכאל אנדה.
