כתבתה של יונת נחמני בכלכליסט מציגה את השאלה החשובה ביותר בפרויקטים מסוג זה - השילוב בין שימור לשימוש והמרחק הדק שיש בין "שימוש במאפייני בנייה מקוריים" לבין בניית עוד קניון מצועצע.
"במשך 25 שנה אנחנו נלחמים בנדל"ניסטים שהיו להם רעיונות לגבי מקוה", אומר בכתבה האדריכל סעדיה מנדל, יו"ר הוועד המנהל של המועצה לשימור אתרים ומי שהיה אחראי על שימור חלק מהמבנים. "הכתם הירוק הגדול בצילומי האוויר הוא מפתה, ממש מעורר תיאבון. בכל פעם צץ זאב נד"לני אחר שאמר 'נבנה שכונה קטנה בשוליים ועם זה יהיה כסף לשקם את המתחם ההיסטורי'. אבל שמרנו באדיקות על הקרקע ולא נענינו לפיתויים".
__img__* מקווה ישראל, צילום - ויקיפדיה.
בהמשך הכתבה מתייחס מנדל לפרויקטים בשרונה ובמתחם התחנה בניסיון להפקת לקחים. "בשימור התחנה הכוונות היו טובות מאוד, אבל הפריטו את המקום וזה שקיבל את החוזה עושה מה שבא לו. אסור להפריט מתחם שלם לשימור, וקשה לי לומר שהמתחם הזה מספר היום את הסיפור של התחנה. זה נהיה מישמש - מקום נחמד מאוד לחתן וכלה, אבל בין זה לשימור התרחקנו. גם בשרונה הפריטו את המקום, ואומרים שיש פיקוח, אבל אני סקפטי. העיקרון הוא שצריך שהמתחם יישאר בשליטת הציבור. אישית, אני אופטימי שבית הספר והמתחם ההיסטורי יצליחו לשרוד בצורה טובה גם אם הם יהפכו לחלק מפארק שרון".
