מונוטוני, משעמם, צפוי וחדגוני

"הרבה שנים היתה אהבה לקובייה הלבנה, ובשנים האחרונות יש חזרה לצבע. זה נובע מתחושת רוויה ורצון ליצור משהו שונה, מיוחד ומעניין. רצון לגוון את הלבן המונוטוני, המשעמם, הצפוי והחדגוני", טוען פרופ' מיכה לוין, היסטוריון אדריכלות ואמנות מודרנית וראש המחלקה לאמנות רב־תחומית בשנקר (בכתבה של דקל גודוביץ' בכלכליסט)

 

ואני אומר שכבר שמעתי את הדברים האלה לפני חמש עשרה שנה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון... (15 שנה?!? שיט! אני זקן.)

 

"האדריכלות היא משחק חכם, מדויק ונפלא של נפחים מאורגנים באור" אמר לה-קורבוזיה ולא הזכיר לא צבע, לא טקסטורה ולא חומר. ולמרות שאני חושב שהוא חתיכת פלצן רציני, עדיין יש משהו בהיררכיה שהוא מציג - קודם כל "נפחים ואור".

 

אחת לכמה זמן אני שומע מישהו שאומר ש"עכשיומונוטוני, משעמם, צפוי וחדגוני

הגיע הזמן של הצבע באדריכלות" וכלום לא קורה. גם בדוגמאות בכתבה, אפילו בדוגמאות בכתבה, השימוש בצבע הוא מינורי וטוב שכך.

 

בניין בית החולים אסותא מבחינתי אינו צבוע בחום. אני רואה בחלקו התחתון שימוש נכון בחומר ולא בצבע. מבחינתי יש הבדל עצום בין בחירת צבע לבחירת חומר. אם בחרתי לחפות משהו בעץ אז הבחירה היא בעץ ולא בגוון חום. גם המשתמשים מרגישים "עץ" ולא "חום". אותו הדבר עם אלומיניום, זכוכית, בטון חשוף, אבן חברון, שיש ורונה, לבני שמוט, אבני בזלת - לכולם צבע אבל בכולם המשתמש מקבל את הרושם של החומר יותר מאשר את הצבע.

 

בבנינים האחרים, כמו במרכז הלב באיכילוב השימוש בצבע האדום הוא נקודתי ונועד ליצור נקודת משיכה דווקא על רקע מונוכרומטי. לא הייתי קורא לזה ארכיטקטורה של צבע. מוזיאון העיצוב בחולון הוא היחיד בכתבה בו יש שימוש בצבע שאינו "חומר". אבל אפילו בו אני רוצה להסב את תשומת הלב לעובדה שהוא נקודה אדומה בולטת על רקע בנינים מונוכרומטים. הדרמטיות שלו הייתה הולכת לגמרי לאיבוד אם הבנינים סביבו היו צבעוניים.

 

"שלטון המינימליזם הסולידי שאפיין את הבנייה העירונית והציבורית בישראל הולך ומתפוגג, וצבעוניות נועזת משתלטת על חיפויי הבתים" נכתב בכתבה ואני לפחות מניח ומקווה שהוא טועה.

 

קישור לכתבה בכלכליסט

המאמר באדיבות

תגובות