השימור הוא מגפה מסוכנת ההורסת את מרכזי הערים - את הדעה הזו משמיע האדריכל רם קולהאס בתערוכה אותה סוקרת כתבה ב"הארץ".
קולהאס מציג תמונה של צבא של אנשי שימור בעלי כוונות טובות אך נאיביים לחלוטין, שבתשוקתם הלוהטת להגן על המורשת האדריכלית בעולם מדרדרים אותה בכך שהם יוצרים מראות יפים לעין לצרכנים נוחים. כמו כדי להוכיח את טענתו הצטרפה עיריית גבעתיים ומשרד השיכון והבינוי והכריזו מספר שיכונים כמקום לשימור.
הטיעון הראשון מול אנשי השימור הוא טיעון סוציאלי: השימור מביא לשחזור יקר, הופך את המבנה למיועד לעשירים בלבד. התושבים המקוריים נמחקים ונדחקים החוצה.
לדוגמה - בגבעתיים המתחם הנמצא בין הרחובות לביא לבן גוריון בגבעתיים זכה בשבועיים האחרונים לכבוד מפוקפק - הוועדה המחוזית לתכנון ובנ
ייה מחוז תל אביב הכריזה עליו כמתחם לשימור, ובכך הנציחה את עליבותן של דירות השיכון הקטנות שבו.
"אני שומע את החברים בשכונה, שמרגישים שכל עולמם חרב עליהם." מספר אדריכל משה ורשבסקי, אחד ממתכנני הפרויקט שגם נולד במקום בכתבה בדה מרקר. "12 שנים יש הבטחות שלטוניות לפרויקט חדש וחיים טובים יותר, וביום בהיר אחד אומרים להם ששנת 1933 יותר חשובה מ-2011. אני לא מזלזל בשימור, אבל הבתים האלה הם לא פאר היצירה האדריכלית. יש הרבה מעונות עובדים ברמה אדריכלית גבוה יותר."
אם כל זה לא מספיק, בא חוק התכנון והבניה המוצע ומציג את נושא השימור דרך רשימות. מה רע בזה? תקראו את מה שכותב בלוג "המרפסת".
הטיעון השני הוא טיעון אדריכלי: השימור מעקר את האדריכלות המקורית והופך יעודים מקוריים למסגרות חסרות תוכן.
מוקדים היסטוריים עוברים תהליך סניטציה מאותות הזמן ומשיניו, ומאבדים כל תחושה של זהות שבניינים צוברים במרוצת השנים. החזיתות מקורצפות בזהירות, הפנים מדורדר לשלמות חסרת הבעה. בניינים חדשים מעוצבים בסגנונות תקופתיים מדוללים, וכך נשחק עוד יותר ההבדל בין האמיתי למלאכותי, ונוצר מה שקולהאס מכנה "על-זמניות נחותה ובלתי מכוונת".
האם זה באמת שימור כשאנחנו מוציאים מרובע תוסס את החנויות הקטנות והברים ומכניסים במקומם גלריות לאמנות וחנויות מעצבים לתיירים?
* צילום עופר וקנין מתוך הכתבה בדה-מרקר
