זהירות - מניפסט... בבלוג המאמרים של בצלאל התפרסם מאמר של גדעון עפרת בשם המחייב "לקראת ארכיטקטורה ריאליסטית". עפרת הוא מבקר אמנות, מומחה בתולדות האמנות ובפרט בתולדות האמנות הישראלית והמאמר שכתב מעניין אבל מיועד למיטיבי לכת בלבד. אחרי שצולחים את הפסקאות על ריאליזם כמושג פילוסופי מטאפיזי מול ריאליזם כמושג אמנותי (אל תשאלו אותי, לא הבנתי ואני לא חושב שזה חשוב) מגיע הכותב לטענה העיקרית שלו לגבי ארכיטקטורה ריאליסטית ומסתבר שזה... אדריכל סוציאליסט.
"כיצד ייראה אפוא הארכיטקט הריאליסטי?" שואל הכותב ועונה, "מעל לכל, זהו הומניסטן מגויס, אחד הנוקט במדיום הארכיטקטורה ככלי לקידום מצבו של האיש הפשוט. הארכיטקט הריאליסטי אינו בנאי מקדשים, אינה בונה מונומנטים לפיאור שליטים, אינו בונה ארמונות לשועי החברה, או מגדלים לאלופיה"... "הוא מבכר את השוליים על פני המרכז. הוא פועל בסולידריות ובשיתוף 
עם הקהילה לא מתוך מגדל-השן של היוצר היודע-כל."
עפרת מודע לבעיתיות שבטענות סוציאליסטיות בזמננו ומנסה לענות מראש: "הארכיטקט הריאליסטי הוא הומניסטן, אך אינו דוגל בהכרח בשיוויוניות. אין הוא בא לקדם בעבודתו שום מהפכה. כסוציאל-דמוקרט, הוא מבקש לצמצם פערים ולהבטיח זכויות ארכיטקטוניות הוגנות לחסרי היכולת."
נקודה מעניינת של המאמר נמצאת בפסקה הבאה: "האויב הגדול של הארכיטקט הריאליסטי הוא חלום-העוועים של הדייר המדוכא לבנות לעצמו פלטין נוסח בל-אייר או סקרסדייל. הטלוויזיה והקולנוע הם שעומדים לרועץ בדרכו של הארכיטקט, באשר ה”קליינט” שלו אינו ריאליסטן כי אם אידיאליסטן שנפשו באשליות."
אותי הפסקה הזו קצת מקוממת מאחר והיא אומרת למעשה - האדריכל הסוציאליסט חכם יותר ויחליט עבור הלקוח שלו. אם ללקוח יש חלומות לגבי עתידו - אנו נקרא להם אשליות וניתן לו את מה שהחלטנו. איפה השיתוף עם הקהילה שדובר עליו? איפה ההומאניות?
