נועם דביר כותב ב"הארץ" על הדיור הציבורי של שנות ה 60 ובמיוחד על "הבלוק" - מבנה באורך 250 מטר בבאר שבע שהיה חלק מהפרוייקט הממשלתי של אותן השנים. למה המבנים האלה לא הצליחו ומה נוכל לעשות על בנושא כעת כשהדרישה אליהם שבה עם משבר הדיור הנוכחי?
בדומה למבנים אחרים בארץ ובעולם, מבנה "הבלוק" תוכנן על ידי אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני ב-1962 בהקשר ישיר למבנה unite d'habitation של לה-קורבוזיה. למרות הרצון
הטוב נראה כי שילוב של בטון חשוף, מבנה ענק ופריפריה מבטיחים הזנחה מתמשכת.
לעומת המבנה הנסיוני, מזכיר בכתבה האדריכל דן איתן שכונה שתכנן עבור משרד השיכון עם שותפו המנוח יצחק ישר בדימונה, ומתגאהבמצבה גם כיום. "מרצה מאוניברסיטת תל אביב נסע לדימונה לפני כמה שנים עם הסטודנטים שלו כדי לעשות סטודיו של שיקום שכונות. הוא אמר לי שהשכונה היחידה שלא צריך לגעת בה היא השכונה שלי. אולי בגלל שלא היו בה שום התחכמויות."
"השיכונים האלה לא מצליחים למלא את היעוד שלהם ומודגם בהם הפער בין האידיאלים של האדריכלים לבין המשתמשים שהשתכנו בהם." אומר האדריכל יעקב יער בכתבה. "לנו בישראל היה מזל שהיה לנו מעט מאוד כסף ולכן גם הזוועות היו יותר קטנות".
*בתמונה - דיור ציבורי בצרפת, מקום שבו יש יותר כסף ולכן הזוועות גדולות עוד יותר.
