בית המשפט קיבל את טענותיה של צברית שפאן, הנדסאית אדריכלות כנגד הבעלים של הוילה שתכננה וחייב אותו לשלם 407 אלף שקל הכוללים את שכר הטרחה שלה, וכן פיצוי על עוגמת נפש עקב אי מתן קרדיט בפרסום הבית. פסק הדין מעניין בשל מספר סוגיות שעולות ממנו בעיקר בנושא זכויות יוצרים, קרדיט על עבודה וכן דרכי חישוב לפיצוי.
צברית שפאן תכננה ב 1999 את "הוילה המרוקאית" בקיסריה עבור עודד בן זאב, הבעלים שהתחמק מאז בטענות שונות מתשלום שכר הטרחה שלה. המבנה שעיצבה הפך לשם דבר ופניות רבות הגיעו מגורמים שונים המעוניינים לצלם ולבקר בוילה, לרבות תוכנית הטלוויזיה "קחי אותי שרון" שצולמה בוילה. בהמשך פורסמה כתבה על הוילה במגזין בניין ודיור ולמרבה פליאתה של צברית, התברר לה שהבעלים בחר להסתיר את תרומתה לעיצוב וטען שהוא זה שעיצב את הבית בעצמו. כשפנתה היא למגזין סרבו שם להוסיף הערה או לפרסם תיקון המבהיר שהיא זו שתכננה את הבית. בסופו של דבר נאלצה צברית לתבוע את המגזין ואת הבעלים על השמטת הקרדיט ואי תשלום שכר טרחה.
הוילה המדוברת נבנתה על בסיס בית קיים, למעשה האנגר עשוי בטון עם גג פח גלי שיועד להיות בית ספר לפיסול. במהלך התכנון המקורי צברית התבקשה לבצע את השינויים "במינימום כסף". תחום התמחותה של צברית הוא בתים ים תיכוניים יוונים ספרדים וערבים וכדי להפוך את הבית לים תיכוני/מרוקאי היא בחרה להקים בו חצר פנימית. בחירה זו היוותה אתגר קונסטרוקטיבי לא פשוט מאחר והבית הוקם מעל מרתף שהגביל מאד את מיקומי העמודים. הקונסטרוקטור והמתכננת נדרשו לפתרונות מיוחדים של תליית העמודים למעשה מקורות נושאות בתקרה כדי לבצע את התכנון.
במהלך ארבע שנות הבניה המתמשכת גדל התיאבון של בעל הבית ושינויים רבים בוצעו ותוקנו ושונו עד לתוצאה המוכרת כיום. באופן כללי נסובו בקשות השינוי סביב הרצון להגדיל חללים ולהגביה תקרות בטון קיימות בשטח. הדבר כמובן ייקר את הפרויקט, וגרר אקרובאטיקה בכל מערך התכנון הקונסטרוקטיבי.
פסק הדין של השופטת אילת דגן מעלה מספר סוגיות שכדאי להתעכב עליהן -
חישוב שכר טרחה על עבודות חוזרות
השופטת חישבה את התכנון הנוסף שנגרם על פי מטר מרובע. למרות שזה אמנם הבסיס לחישובים בדרך כלל, הפרשנות שלה לשכר הטרחה הייתה מחמירה עד כדי הגזמה. לדוגמה, בתכנון חדר שינה בגודל 24 מטר היא אישרה תכנון של 9 מ"ר בלבד. הנימוק היה שהחדר גדל ב 9 מטר יחסית לתכנון המקורי.
עם כל הכבוד לשופטת, החישוב הזה אבסורדי, הרי על פי כך מי שמתכנן מחדש חדר בלי להזיז את קירותיו לא זכאי בכלל לתשלום. אם מישהו מתכנן הזזת חלונות או אלמנטים בחזית, תקרה חדשה, החלפת ריצוף, תוכנית חשמל ותאורה מעודכנת - כל אלה לא זכאים בכלל לפיצוי על פי צורת הקביעה של השופטת.
זכויות יוצרים על יצירה אדריכלית
צברית טענה שאי הזכרת שמה בכתבה בבנין ודיור מהווה הפרת זכויות יוצרים. לדברי בית המשפט בכדי שמבנה יוכר כ"יצירה" עליו להיות "מקורי". בית המשפט קבע כי ביחס ליצירת אמנות אדריכלית יש צורך בסממן מקורי - אמנותי, פרי יצירתו של בעל היצירה בלבד. השופטת ראתה במבנה "העתקת מבנים שנעשו במרוקו" ולכן דחתה את טענת זכויות היוצרים.
גם בנקודה הזו אני חולק על השופטת. על פי הפסיקה אנו מגיעים למצב המגוחך שבו לעיצוב הוילה אין זכויות יוצרים אבל לצלם שצילם אותה יש. אם לצילום, שבו כל מה שנדרש הוא מצלמה ואצבע יש זכויות יוצרים הרי שלתכנון, גם אם הוא מכיל חלקים מוכנים בוודאי שיש. לקיחת השראה ואפילו אלמנטים ממקומות שונים אינה מורידה כהוא זה מהיצירתיות שנדרשה מצברית בכדי להתאים אותם לחלל, 
שוב, ניתן להביא את החלטת השופטת לאבסורד בו ה"מזרקה" של מרסל דושאמפ אינה יצירת אומנות ואפילו מוזיאון גוגנהיים של רייט אינו זכאי לזכויות יוצרים כי הרעיון בו לקוח מחניון רכב.
מתן קרדיט על יצירה אדריכלית
ללא קשר לזכויות היוצרים, קיבלה השופטת את טענת צברית לגבי עוגמת הנפש שנגרמה לה עקב באי מתן הקרדיט על ידי מגזין בנין ודיור. השופטת פסקה שהעוול נגרם על ידי בעל הבית שהתעקש לא להזכיר את שמה מתוך צרות עין, התעמרות וחוסר הגינות בסיסית, לצד רצון לקדם את עצמו בפרויקטים עתידיים תוך חסימת פניה עצמאית לאדריכל.
על נושא זה נפסקו פיצויים בסך 30 אלף שקל בגין עוגמת הנפש.
בנוגע למגזין בנין ודיור פסקה השופטת שגם אם היו זכויות יוצרים לוילה, הרי ומאחר והכתבת הוטעתה על ידי בעל הבית, לא ניתן לצפות מהם לשמש "שופט חוקר" ולברר מעבר לכך.
נראה לי שבנושא הזה השופטת צודקת אבל אני חושב שהמגזין צריך היום לנהוג בצורה הוגנת וכעת, כשידוע כבר ונפסק שצברית היא המתכננת, על מגזין בנין ודיור לתקן את המעוות. הכתבה המדוברת עדיין נמצא באתר המגזין ויש טעם לפגם בכך שגם עכשיו לא מוזכרת צברית כמתכננת המבנה.
