כתבה משעשעת של עירית לינור התפרסמה בגלובס ובה היא מתארת למה לעזזאל היא בוחרת לגור בדופלקס של חמישה חדשים כמו חזרזיר בורגני.
"לא ברור לי" היא כותבת, "מה הביא אותי, בהזדמנות הכלכלית הראשונה שנקרתה בפניי, לקנות דירה בת 5 חדרים לשלוש נפשות (היום אנחנו שתיים), המשתרעת על שתי קומות: הקומה שבה אני חיה עם בתי, ובה אנו משוחחות, אוכלות, פורטות עלי מחשב וצופות בטלוויזיה, והקומה השנייה, יימח שמה, שבה מצויים חדר עבודה, גג רחב ידיים, גינה, ריהוט גן ומנגל. הייתי שמחה לספר יותר על הנעשה בקומה הזו, אבל לשם כך אני צריכה לעלות לשם, ולמען האמת גם היום, כמו אתמול ושלשום ולפני חודש, אין לי כוח לזה."
מעניין ומצחיק לקרוא את הכתבה שמציגה את נקודת המבט הכל כך ישראלית ומוכרת, בלי הניתוחים המעמיקים של "עירוניות" או שיקולי תועלת ותחבורה. פשוט השיקולים האמיתיים האנוכיים והקטנוניים שגורמים לנו לתאוות הנדל"ן והכסף.
"בזמן מחאת האוהלים" כותבת עירית, "כאשר נציגי המעמד הבינוני דרשו דיור בר השגה, תהיתי האם יש בהם את רוח הגבורה הנדל"נית המסתפקת במועט. אותה רוח שנשבה, מבלי דעת, בדור של הוריי. מן הסתם הם התקלקלו,
כמוני: הלא עד כמה שאני מסתייגת מקומת הגג שלי, אני מסתייגת עוד יותר מהאפשרות שאצטרך לחיות בדירה המתאימה למידות משפחתי. הרי יש לי דופלקס, למען השם! איך אשפיל את עצמי להתגורר בסתם דירה?"
