שתי כתבות מעניינות מאד הופיעו בסוף השבוע וסקרו את המבנה החדש של מוזיאון תל אביב שתוכנן על ידי פרסטון סקוט. הן האדריכל יוסי מטלון והן ה"לא-אדריכל", אלון עידן מצאו את עצמם מבולבלים והשוו את המקום לתחושת חוסר ההתמצאות שחשים לפעמים בקניון. שניהם גם טוענים שהגלריות והמוצגים משניים יחסית לעוצמת המבנה.
בבלוג רשמים ומחשבות כותב מטלון "נראה כי היה כאן ניסוי אדריכלי מקומי, מישהו ניסה לבדוק האם אפשר להקים מבנה שתוכנן באמצעים דיגיטאליים מתקדמים, באמצעות תוכנות מחשב עכשוויות. הניסוי הצליח, החללים הפנימיים המורכבים והמעטפת הפיסולית, הפיתולית, יכולים להעיד על כך." (...) "החללים המרכזיים שבהם מתקיימת תנועת המבקרים, מצטלמים יפה מאוד. זהו מוזיאון של צלמים ועבור צלמים. ב'מפל האור', במסלולי ההליכה סביבו, המוארים בתאורה טבעית, יש הרבה אנרגיה וויזואלית שסוחטת רגשית את המבקר וגורמת לו להרגיש שאיכות האומנות המוצגת בחללי התצוגה המוצמדים אליו מסביב, פחותה באיכותה בהשוואה לחוויה הממגנטת סביב ה'מפל'."
אלון עידן ציני יותר ובכתבה ב"הארץ" כותב כך :"אחר כך, כשקראתי על אירוע הפתיחה בעיתון, הבנתי שזה היה 'מפל האור'. וחשבתי ללכת שוב לאגף החדש של מוזיאון תל אביב ולהביט שוב על מה שעכשיו אני מבין שהיה 'מפל האור'. וחשבתי שכעת, כשברשותי המלים 'מפל האור', אוכל להתייחס להיבטים ה'אוריים' של המפל, או להיבטים ה'מפליים' של האור. מה שיבוא קודם" (...) " זה נגמר ככה: במקום להגיע לציור אחרי שתי דקות של שיטוט ריק ממחשבה; במקום להגיע נקי, רעב, מוכן לאתגר; אתה מגיע לציור אחרי חצי שעה של בהייה / תהייה / התפעלות / סלידה. אתה מגיע מלא, שבע, עייף מהקרב שניהלת זה עתה. התהום היא האויב של הציור, של הפסל, של התמונה. התהום היא האויב של היש, כי היא אינה מקבלת את תפקידה כאין. 'מפל האור' מאיר בעיקר את עצמו. הציור, הפסל, התמונה, האמנות - הם כבר יישבו לבד בחושך."
אז שתי מסקנות יש לנו כבר. הראשונה - המוזיאון בהחלט מעורר חלק ממה שמכונה "אפקט בילבאו" כשהוא הופך לחשוב יותר מהאמנות המוצגת בו. והמסקנה השנייה - חייבים ללכת לראות. את הבניין יהיה ניתן לשפוט רק בעוד כמה שנים ואחרי מספר תערוכות. אם בעוד חמש שנים כשתוגש התחזית של ערוץ 10 האייקון ליד המילה "תל אביב" יהיה המוזיאון הזה ולא שלושת העזריאלים, מטרת הנהלת המוזיאון הושגה במלואה.
*התמונה מאתר האדריכל פרסטון סקוט כהן.