האם האדריכל נועד לשרת את הציבור, את המקום והעיר בה הוא בונה? או שהוא אמור להיות בולדוזר שמאדיר את שם עצמו? שתי כתבות מדגימות השבוע יותר מכל את הדילמה המובנית באדריכלית.... וגם את התפיסה הגברית יותר והנשית יותר של עבודת העיצוב.
שתי כתבות פורסמו השבוע ודרכן אפשר לראות תפיסות שונות של אדריכלות. אדריכליות הנוף ברוידא ומעוז מתראיינות ב Xnet על פארק רידינג, עבודתן שזכתה בפרס קרוון, וכתבה בכלכליסט מציגה את הפרוייקט החדש אותו דוחף עכשיו האדריכל נורמן פוסטר. מצד אחד עבודה צנועה של שתי אדריכליות שאפילו עצים לא יכלו לנטוע ומהצד השני שדה התעופה הגדול ביותר בעולם שמתוכנן לקום על גדות התמזה.
פוסטר לא מחכה שפרויקטים יגיעו אליו, הוא יוזם אותם. לצורך הקמת פרויקט כל כך גדול ושאפתני הוא מגייס את כל כובד משקלו ובזירה נשמעים גם טיעונים לאומיים (לאומניים?) "היו זמנים שקינאו בתשתיות של בריטניה בכל העולם" אומר בכתבהסר ג'יימס דייסון, אחד התומכים בפרוייקט. "הרכבות, הכבישים והביוב מיקמו אותנו לפני המתחרים האירופים שלנו במירוץ התעשייתי, אבל איבדנו את האמביציה של אבותינו הקדמונים. הגיע הזמן שנעשה משהו".
עליזה ברוידא ורות מעוז, האדריכליות שזכו בפרס קרוון על פרויקט פארק רידינג, קיבלו אותו לדברי השופטים בזכות "תכנון רגיש, מלומד ופורץ דרך". בכתבה הן מספרות על המגבלות החמורות בהן פעלו ועל הדרך בה הן רואות את התכנון שלהן. "יש היום חוסר צניעות אצל אדריכלים בחו"ל" אומרת מעוז וממשיכה: "לפעמים לא האדריכל הוא העיקר בפרויקט. היה חשוב לנו לתת לים להיות השחקן הראשי. אתה הולך בפארק לאורך דבר כל כך עוצמתי, והפארק מתנהל בצניעות לצד הים".
לכאורה די ברור איזו עמדה אנחנו אמורים לנקוט כאן. מצד אחד צניעות ישראלית ומצד שני לאומיות מנופחת... אבל האמת היא שבאדריכלות יש מקום לשניהם. מרבית האדריכלים, מרבית הזמן, יעסקו בתכנון שבו הלקוח קובע, שבו יש משמעות למגבלות התקציב ושדעתם האישית תידרש להכנס לתלם מוגדר. זה טוב ויפה אבל מישהו צריך מדי פעם גם לבנות את בית האופרה בסידני ואת מגדל אייפל, את מוזיאון תל אביב החדש ואת מוזיאון בילבאו. מבנים מיוחדים, כשלונות מוחלטים, אלה הפריבילגיות של אדריכלים מסוגו של נורמן פוסטר. כל עוד הם המיעוט הקטן, הכל יהיה בסדר.
אבל עם יד על הלב, בפרויקט ליד הבית, אני מעדיף את ברוידא-מעוז בכל יום על פני פוסטר.