האם זו צורת ההגשה המיוחדת? אולי העובדה שהפרויקט כל כך שונה מהנהוג בסיום הלימודים? פרויקט נמוך, צנוע, ללא חזית חיצונית ועם יותר שאלות מתשובות. מה בדיוק הקסם של הסטודנטית ליעד מלכי שזיכה אותה בפרס חביב הקהל במסגרת פרס עזריאלי לאדריכלות?
הפרויקט
במזרח ירושלים, מחוץ לחומות העיר העתיקה וכ-150 מ' מהכותל המערבי, ישנו כפר בשם סילואן הבנוי על חורבות עיר דוד. ממצאים ארכיאולוגיים פזורים לאורך הכפר, אך חסר רצף שיקשר בין שכבות ארכיאולוגיות אלו. התכנון של ליעד מציע להתנהג גם לשכבה חדשה כאל ארכיאולוגיה. רק שכבה מן הבינוי המוצע נחשפת אך ברובו הגדול המבנה חפור מתחת לפני הקרקע. הפרויקט מציג ההזדמנות לגלות את מכלול הכפר דרך מסלול תת קרקעי, מסלול המייצר פלטפורמה לעושר התרבויות הנחשפות בין השרידים הארכיאולוגיים. כל זאת בעוד שעבור תושבי המקום, העתיקות סביבם הן תופעה מובנת מאליה המקשה עליהם בגידור והגבלות סביב האתרים הארכיאולוגיים.
במקום לספר לכם על הפרוייקט, הנה דבריה של ליעד עצמה לגבי התכנון, הפרוייקט והעבודה כולה. יש בדרך העבודה של ליעד נקודת השקפה לא שיגרתית לגבי הדרך בה אנחנו מתכננים.
"הפרויקט שלי מציג תכנון פתוח קצה" אומרת ליעד. "זה אומר שהפרויקט נועד יותר להעלות שאלות שנובעות מהתכנון, למשל איך אני חושבת שהתושבים יסתדרו עם העובדה שתיירים עוברים להם מתחת לבתים? איך אבטא חלל אדריכלי בו המשתמש מתבונן על העבר? בו בזמן שהשכבה המוצעת שלי היום מהווה הארכיאולוגיה של מחר? אלו שאלות ספציפיות לקונטקסט ונוספות אליהן גם הרבה שאלות של שימור. האם לגעת פיזית בארכיאולוגיה? איזה ממצא הוא פרה הקדושה ומהי מידת הרגישות המתאימה ביותר במפגש של הישן עם החדש? הפרויקט מעלה שאלה של בעלות: עיר דוד-סילואן הוא מקום רגיש, כל הצדדים מחפשים בו וחופרים בו כדי להוכיח ולגלות מי היה קודם ולמי זה שייך.
זו הכוונה בקצה פתוח, הוא לא לגמרי גמור, תכנון "פתוח קצה" הוא תכנון חוקר מחפש שאלות ע"י שימוש בכלים אדריכליים ואינו מתיימר להיות התכנון הסופי.
לקראת ההגשה בטקס חששתי. בעיקר בגלל שאני באה מרקע של אמנות וזה לא מסוג השרטוטים הנהוגים. אבל מסתבר שאפשר לצייר חלל ויבינו אותו גם אם אני לא מפרטת חלון, דלת או דלפק קבלה. ההגשה יכולה להיות גם החוויה וגם המסר.
בשנים הראשונות באוניברסיטה מלמדים אותנו לצייר אך אנחנו סטודנטים בתקופה שתוכנות המחשב הן הכלי האדריכלי העיקרי ולקראת סוף הלימודים אתה אשף מחשבים ותלת ממד.בפרויקט הזה יש חיבור לרישום ידני. באתי מבית עם אמא ציירת וציור בא לי בטבעיות. אני לא נמנעת ממחשב, ובתהליך שעשיתי היו סקיצות רבות ורק בחלק מהמקרים עיבודים אחרונים בתוכנת פוטושופ.
לא רציתי להגיע למצב שהפרוייקט יהיה פלסטי, היה לי חשוב להכניס את הרגש של גרפיקה ידנית והעובדה שמדובר בארכיאולוגיה חיזקה אצלי עוד את התחושה שזו הדרך הנכונה עבורי ועבור הפרויקט, ברישום יש משהו שדוהה ויש בו גוונים של החיים. לדעתי זו אחת הסיבות בזכותן הוא בלט.
אני חייבת להגיד שהיו לי מנחים נפלאים. לא היה להם קל בתקופה הזו בגלל שרשמתי כל כך הרבה. אחרי כל הנחייה המנחה היה בודק את החולצה לראות שהמרפקים לא הושחרו מהעופרת של השולחן. הם היו שואלים אם נהיה מלוכלך ומסתכלים עלי בחיוך ומבט עקום.אדריכל בני לוי ראש במחלקה עזר לי מאד. יש לו קשר לאתר, הוא מכיר את האזור ואת האנשים שפועלים בו. הוא נתן לי המון מהידע האישי והקשרים שלו לאנשים ולמקום. זה משהו מיוחד שאני לא חושבת שכל ראש חוג נותן.
גם במודל התלבטתי. היו לי הרבה מודלים ואני העדפתי את המודל הגס יותר, זה שרואים בו קרטון כוורת. הוא היה אמנם רק מודל עבודה אבל הוא יפה על גבול הכיעור. ראו בו מחקר ושכבתיות כמו שאני מחפשת בפרוייקט עצמו. בדרך כלל מודלים אדריכליים הם שטופי לבן שזה דבר אדיר כי אז העין יכולה להתעסק בפרופורציה. לא הלכתי לגמרי לכוון הזה אבל לקחתי את המודל ושיפצתי אותו. במודל החדש רואים את הטופוגרפיה הרבה יותר טוב אבל הוא איבד מהשכבתיות שהיתה במודל העבודה.
מאוד שמחתי על ההגשה לפרס. הפרגון של הקהל שבחר בי באותו ערב זו אופוריה בשבילי. ידעתי שהפרויקט מאד שונה מהסטנדרט, ואולי גם בקוביה אחרת וזה הפחיד אותי. בסופו של דבר אף למרות שלא הצלחתי לסיים את ההצגה שתכננתי. בחירת הקהל חיזקה אותי.
לא תיארתי לעצמי שככה ארגיש בתהליך התכנון, עד עכשיו אני עדיין חייה את המקום. הייתי נכנסת לסטודיו בבוקר ועד הלילה כל הזמן מרגישה את המוח עובד - איך לעשות את הפרוייקט ואיך לשמור על הדברים שרציתי. אני לא מרגישה שהפרויקט הסתיים. מבחינתי נתנו לי דדליין ולכן הנחתי את העיפרון".
* העבודה של ליעד בוצעה בהנחיית פרופ' סעדיה מנדל, ד"ר צביקה ניקומרוב, אדר' בני ראובן לוי, ראש בית הספר, אדר' דניאל אזרד, אדר' עודד גלרון, אדר' נתי רותם מבית הספר לארכיטקטורה, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. ליעד עובדת כיום במשרדו של האדריכל אלישע רובין לאחר שעבדה אצל יואב מסר.
כשמסתכלים על הפרויקט שלה עולות השאלות: האם ליעד זכתה רק כי הפרוייקט שונה? אולי זה בגלל ההעזה או צורת ההגשה החריגה? אבל אם מסתכלים עוד על הפרטים וההבנה והרגישות מוצאים את הסיבה האמיתית - הפרוייקט מצויין.
