"אופן ארגון התחרות, לדעתי ולדעת חברי מארגני העצומה, הוא לא אתי ולא הוגן מבחינת האדריכלים", טוען שרון. "למשתתפי הסיבוב הראשון אין סיכוי לזכות בתחרות." כזכור, השלב הראשון הוא השלב הפתוח וממנו יעלו רק 4 לשלב המוזמנים. בחישוב סטטיסטי שערכנו כאן, אם כל התנאים שווים, הסיכוי של כל משתתף מהשלב השני לזכות הם 8%, בעוד שמי שישתתף בשלב הראשון סיכוייו עומדים על כ 0.03%. ועכשיו נוסיף לכך את העובדה שהתנאים לא שווים (משתתפי הסיבוב השני מקבלים מימון לסיוע בהכנת הצעתם) והמחאה ברורה.
באמור, את תגובת יו"ר דירקטוריון הספרייה ניתן לקרוא במאמר ב"הארץ":
מדוע החלטתם לתת עדיפות לשמונה משרדים נבחרים? שואל דביר, ובלומברג עונה: "משום שאחרת הם לא היו משתתפים בכלל. כשאתה מייצר תחרות פתוחה אתה לא מקבל את הליגה הלאומית של האדריכלים הישראלים ואתה לא מקבל את חו"ל בכלל. בשם השוויון אתה יכול להגיד שאתה עושה תחרות פתוחה, אבל אתה לא תראה שם את השורה הראשונה".
נקודות מעניינות בשתי הכתבות עולות דווקא לא מהמרואיינים הראשיים עצמם. בלומברג מעיד על אנשי האוניברסיטה שביקרו את מהלך התכנון החדש וקראו לו "מתנ"ס הספרייה הלאומית" כשהם מכוונים למהלך שהופך את הספרייה ממרכז מחקר למרכז מבקרים. גם האדריכל דוד קנפו בכתבה בדה-מרקר חושב שהקמת המבנה החדש מיותרת ומציע פשוט לשפץ ולהתאים את המבנה הקיים.
אישית, אותי הצחיקה הפרוגרמה למבנה החדש. האם שמתם לב מהי הפונקציה שדורשת את מרבית השטח? ובכן... החנייה. אני חושב שלמעשה אין יותר צורך בספרייה הלאומית במתכונתה הנוכחית. יש צורך בארכיב לשמירת המוצגים, במוזיאון או מרכז מבקרים קטן לחוקרים, אבל את כל השאר אפשר לחסוך בשימוש מושכל בסורק וגישה לאינטרנט. הרי העיקר בספרייה הם לא הספרים אלא המידע. את זה אפשר להחזיק על שני כוננים קשיחים ואת זה חייבים להנגיש דרך הרשת.
ההצעה שלי לבניין הספרייה החדש היא ארכיב תת קרקעי, שני מקומות חנייה
לאנשי התחזוקה ושקע USB.
