"במבט כללי על העבודות, אין כאן פריצות דרך. נראה שהעיסוק בתוצר גובר לא פעם על התעמקות בתהליך העבודה" כותב ב Xnet מיכאל יעקובסון ומציג שש עבודות. "המשותף לכולן הוא מבט כן ואופטימי, המצייר תמונה משותפת של שאיפה לאידיליה חברתית - עתיד שבו חיים זה לצד זה יהודים וערבים, אזרחים וחיילים, עשירים ועניים, מהגרים זרים ותל אביבים מקומיים."
הכתבה של יעקובסון רווייה בתמונות כיאה ל Xnet אבל מעטה בביקורת. את זו האחרונה ניתן למצוא בשפע (כרגיל) אצל אסתר זנדברג ב'הארץ': "אם המחאה הוכיחה שאפשר להתחיל שינוי "מלמטה", הרי התכנון כפי שהוא נתפש במרבית עבודות הגמר נוחת עדיין "מלמעלה" - סגור, מוגמר וקשיח. הידע התכנוני עדיין נתפש כנחלתם הבלעדית של "מומחים" וגם מפגשים עם תושבים שהתקיימו לצורך
המחקר לא התגבשו לכדי ידע מקומי. וזוהי הכללה. עבודות רבות הן טכניות ועיצוביות גם כשהן מצהירות שהן חברתיות, וגם השנה הגן הביקורתי רדום באקדמיה עצמה ואצל הסטודנטים". זנדברג מתייחסת גם לאופן ארגון התערוכה, "הפנינג אורבני היפסטרי תל-אביבי" היא מכנה את האירוע כולו.בהכללה, זנדברג צודקת בביקורתה. מרבית הפרויקטים היו מן השפה אל החוץ וגם לי הייתה הרגשה של "הנחתה מלמעלה" של פיתרון. היוצאים מהכלל מבחינתי היו עמרי רון ונועה קידר (כאן בתמונה, הדמיה מתוך הפרויקט של נועה קידר - בין קיסריה וג'יסר א-זרקא). מעניין לציין שגם מיכאל יעקובסון בחר בהם לשישיה הנבחרת שלו.
