שני צדדים של שימור

איך קרה שבלוק אחד בתל אביב הפך לאתר בנייה גועש של פרויקטים לשימור? שואל מיכאל יעקובסון בXnet, כשבמתחם שמתפרש על פני כ-130 דונם, עשרות מבנים עוברים בעת ובעונה אחת תהליך חידוש. התשובה ברורה - הרבה כסף. לא רק המלונות הופכים באזור למלונות בוטיק, כל המתחם הופך לעיר בוטיק. מקום יקר לאנשים יקרים.


"המהפכה התחילה", כותב מיכאל "עם ההכרזה של אונסק"ו ב-2003 על מרכז תל אביב, 'העיר הלבנה', כאתר מורשת עולמית. כך החלה לעלות, משמעותית ובמהירות, המודעות לערכם האדריכלי של המבנים ההיסטוריים ובעיקר מבני המגורים. הציבור חזר בהדרגה וביקש להתגורר בעיר, והחל להזרים הון אל תוך העיר, וכתוצאה מכך המחירים החלו להרקיע שחקים ולא נעצרו עד היום. (...) הסיבה שדווקא אזור לב העיר נהנה כעת מהפריחה הנדל"נית, היא העובדה שחלק גדול מהבתים נתון בבעלות פרטית, בשונה מאזורים אחרים בעיר שבהם קיימים ריבויי בעלות. דבר זה מקל על בעלי הנכסים לקדם תוכניות לבתים ללא צורך לשכנע בעלי דירות להיכנס לתהליך השימור."

* צילום: אמית הרמן - הבית בפינת מלצ'ט ונחמני, מתוך הכתבה ב Xnet.


אני רוצה להוסיף נקודת מבט נוספת לעניין ולקשור את השימור לתכנון העירוני. כשאושרה תכנית השימור בתל אביב היה ברור שהעיריה והממשלה אינן מתכוונות להכניס את היד לכיס לצורך זה. הפתרון היה פשוט ושבלוני. גם כאן, כמו בתב"ע 38, הוצף השוק בזכויות בנייה שהועברו לבעלי הבתים כפיצוי לדרישה לשימור. אבל כשאתה עושה פעולה כזו אתה למעשה משנה את תכנית העיר. אם המתכנן העירוני חשב שצפיפות מסוימת או חתך רחוב מסוים הוא הנכון לאזור, הרי שכל הזכויות העודפות האלה משנות את התכנית. האם הרחובות בנויים לזה? האם יש מספיק חנייה כשמוסיפים שלוש קומות למבנה של ארבע קומות? למי אכפת.


הדוגמה הקישני צדדים של שימורצונית לכך היא היכולת לנייד זכויות. בקצה רחוב הארבעה הולכים ונבנים שני מגדלי משרדים. מגדלים אלה ואחרים חורגים בהרבה מהתכנית המקורית שיועדה להם. איך זה קורה? פשוט מאד. היזמים של הפרויקטים רוכשים את זכויות הבנייה של המבנים המוגדרים לשימור מחמיר ויכולים כך לחרוג כרצונם. יופי של תרגיל, ים של כסף ותכנית בנין עיר ידידותית ליזם.

המאמר באדיבות

תגובות