לקניון יש תפקיד חברתי, הוא כמו הקארדו והאגורה

ראיון עם דוד עזריאלי מתפרסם בגלובס ובו מעניין לקרוא את תפיסת עולמו של מי שמגדיר את עצמו כאדריכל וכלקוח של עצמו. הערות על קניונים, על הבניה למגורים, על הצלחה ועל כסף מפיו של מי שהביא את תרבות הקניונים המסחריים לארץ, בכתבתה של מירב מורן.

"מותר לקהילת האדריכלים הבינלאומית להגיד מה שהיא רוצה על הקניונים, אני פשוט לא מסכים עם זה." אומר עזריאלי בכתבה, " פה בתל אביב הסנטר החייה את הרחוב, ולא רק את דיזנגוף, גם את שינקין. יש לקניון תפקיד חברתי. הוא כמו הקארדו (רחוב חנויות בסגנון הבנייה הרומי) והאגורה (מרכז העיר ההלניסטי שבו התנהל המסחר), זה היה המקום שבו נעשו חילופי סחורה אבל באו לשם לא רק כדי לקנות, אלא גם כדי להתעדכן, לטייל, לראות ולהתראות, זוגות נאהבים - כדי להיפגש. ככה זה הקניון: אנשים לא חייבים לקנות, באים כדי להתעדכן במה שקורה בעולם, לפגוש שכנים. באים כדי להתלבש, מתלבשים בשביל לבוא לקניון".
* בתמונה - פסלו של דוד עזריאלי במרכז על שמו בתל אביב (ויקיפדיה)

לא ניתן לחלוק על עזריאלי לגבי התפקיד החברתי שממלא כיום הקניון. אבל אפשר להאיר את עיניו שלפני הקניון הצורך הזה סופק בקלות על ידי רחובות מרכז העיר. הקניון, על גודלו, עוצמתו הכלכלית, מיזוג האוויר שבו ונגישותו לא יצרו תוכן חדש לחיי הקהילה אלא משכו את התושבים והרגילו אותם לצרוך את חוויית הקראדו שם. המחיר הוא שרחובות העיר התרוקנו, המחיר הוא שחיי המסחר ברחוב התדלדלו והשיטוט בהם הפך למפחיד יותר, המחיר הוא שלקחנו פונקציה ציבורית משטח ציבורי, בו לכל אדם זכות לעבור ולשהות והעברנו אותה לידיים פרטיות. אין זכות הפגנה בקניון, אין קבצנים, אין הופעות רחוב סלקניון יש תפקיד חברתי. הוא כמו הקארדו והאגורהפונטניות, אין שליטה של הרשות המקומית. זהו מרכז עיר שהופרט. מי שרוצה להיות נוכח בו צריך לשלם לגביר.

תגובות