"פעם, כשהייתי ילד, לימדו אותי ללכת על המדרכה" מספר יאיר דקל במאמר שכתב. " 'הכביש נועד למכוניות', הסבירה לי אמא לאט, כמו שמדברים אל ילדים קטנים, 'והמדרכה - להולכי רגל'. היא, כמובן, לא אמרה את המקף, אלא עצרה לרגע כדי להדגיש את המשפט".
המאמר שב ומדגיש את מה שכולנו רואים בערים הגדולות - המדרכה הולכת ומופקעת מידי הולכי הרגל. בתי קפה נוגסים בה פינות ישיבה, מכוניות וקטנועים חונים בה והמסוכן מכל - ר
וכבי אופניים דוהרים בה כאילו אין מחר. אופניים מכניים, חשמליים, קורקינטים ממונעים כולם מתמרנים על המדרכה במהירויות גבוהות, מתעלמים מכך שהאזור הוגדר בעבר כמקום המבטחים של הולך הרגל האיטי, הילדים והקשישים.
פתרונות נדרשים בצורה של הפרדה, אכיפה וחינוך אבל עד שאלה יגיעו כדאי שנסתכל לימין, לשמאל ושוב לימין כשאנחנו חוצים את המדרכה.
