בטון חשוף וביקורת אדריכלות

מיכאל יעקובסון ממשיך בסיוריו בבלוג והפעם מבקר בתיכון ליידי דיוויס שתוכנן על ידי האדריכל רם כרמי. גם הפעם לא חוסך יעקובסון ביקורת, לא מכרמי ולא מאיתנו האדריכלים. כמה נקודת במאמר שוות דיון מיוחד כשמבנה ליידי דיוויס משמש דוגמה מעולה להדגשה.


נתחיל בנקודה החשובה ביותר, זו שלדעתי מתעלמים ממנה אדריכלים רבים ולבטח התעלמו ממנה אדריכלי הברוטליזם - משמעותו של הבטון.


"הבטון האפור" כותב יעקובסון, "הבטון שנעשה בו שימוש מסיבי בכל רחבי הבניין, נחשב בדרך כלל בציבור לדבר מאיים. כדי להעריך אדריכלות מוצלחת – חלוקת חללים, כניסות של אור טבעי, משחקי אקוסטיקה, ביטוי קונסטרוקטיבי בחזיתות ובתקרות, פינות ישיבה ויצירת קשרי מבט – צריך ללמוד אותה. ללמוד ממש כמו מתמטיקה, ביולוגיה וספרות. ואולי עוד לפניהם. ראוי ללמוד על המקום שאנו חיים בו ולהעריך אותו, אחרת נמשיך לחיות וללמוד בבית כלא".


אדריכלות ותקשורת חזותית

לנו האדריכלים יש טעם שונה מאשר לשאר הציבור, טעם שנרכש על ידי לימוד והתמחות. הטעם הזה שלנו מטעה אותנו. זה יפה ונחמד לשחק בחללים ובתיאוריות אבל מישהו אחר צריך לגור שם. מישהו אחר יתחזק את הבניין ויעבוד בו והיחס שלו למבנה יהיה על פי הטעם שלו ולא שלנו. אם הוא ירגיש ששמו אותו בכלא, הוא יתייחס לבניין בהתאם.


אני לא יודע למה, אבל אדריכלים רבים מתעלמים לחלוטין מהעובדה שהמבנים, החללים והחומרים בהם אנחנו משחקים מייצרים גם סוג של תקשורת. מקצב חלונות מסוים מרמז לנו על מבנה ציבורי, שימוש בלבנים חשופות משדר גסות כפרית וכן הלאה. איך שלא נסובב את הנושא, בכל העולם אבל בארץ במיוחד, המסר המועבר על ידי בטון אפור חשוף הוא מקלט, כלא, חומה...


תיכון ליידי דייויס מציג דוגמה טובה מאד לנושא. למרות כל איכויותיו האדריכליות המשתמשים לא יכלו לשאת לאורך זמן את המסר של הבטון החשוף וצבעו אותו. כן, זה לא בטון "ברוט" יותר, אבל אם תעשו את התרגיל המנטלי ותנסו להסתכל על המסדרונות דרך עיניו של תלמיד תיכון - הצבע הלבן טוב יותר, נעים יותר.

__img__

"מי שהחליט לסייד את 'עמל' עוד יצטער" כותב שרון רוטברד בספרו של צבי אפרת "הפרויקט הישראלי" (הציטוט מתוך כתבתו של יעקובסון) "לבית הספר 'עמל' בתל אביב היתה השפעה גדולה על בתי ספר ומוסדות ציבור גדולים שנבנו אחריו. (...) הנוכחות המונומנטלית של מסות הבטון החשופות היתה הדבר היחיד שיכול היה להוות מרכז בנוף הפרברי של שיכוני הטיח המושפרץ בהדר-יוסף ובמעוז-אביב.  קל להאשים את 'עמל', כמו את שאר הפרויקטים מאותה תקופה, בכוחנות, בחספוס, בצבאיות, בכל מה שאנחנו לא אוהבים בבטון החשוף, בכל מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו. אבל הוא היה אחד הטובים מסוגו וקוהרנטי עם העקרונות שעיצבו אותו ואת תקופתו".


לא, לא יצטער. נוכחות הבניין קיימת גם ללא הצבע ובכלל אני חולק לחלוטין על הצורך של הבניין בנוכחות מונומנטלית. יש שיפוט לא קטן בניסוח "שיכוני הטיח המושפרץ" אבל גם הם משדרים משהו. למרבה הפלא הם משדרים משהו נעים לגרים בתוכם. לא משנה מה אנחנו האדריכלים נגיד, חלק גדול מהאוכלוסיה רוצים לגור בבית נעים, זה הכל. לא שישדרו להם מונומנטליות, חומות כלא או יספרו להם עד כמה האדריכלות מפעימה וייחודית.


אנחנו האדריכלים צריכים מדי פעם להפסיק ולדבר רק עם עצמנו ולהסתכל על האדריכלות שאנחנו מייצרים כאנשים "מהרחוב". ישנו מסר מובנה בכל חזית שאנחנו מציבים. גם אם נרצה בכך וגם אם נכחיש זה לא ישנה כלום. נסו למשל לנתק את עצמכם מכל ידע מוקדם ולשפוט את בית דגון בחיפה.


בטון, רם כרמי וביקורת אדריכלותשל יעקובסון מעלה גם נקודות אחרות לדיון, נקודות שלא התייחסתי אליהן הפעם. לא נורא, בפעם הבאה. עד אז לכו ותקראו ותתרשמו גם מהצילומים בפוסט שלו.

המאמר באדיבות

תגובות