הקלות הבלתי נסבלת של עיצוב כפלקט

הקלות הבלתי נסבלת של עיצוב כפלקט
אני מאמינה שלכל אדם יש אישיות משל עצמו, דעה משל עצמו ואנרגיה מאוד חיובית שהוא מבטא אותה בדרך שלו.
בלי להדבק ולהיצמד למה שכולם עושים.
אם היה לי שקל על כל פעם שהייתי שומעת " אז מה כולם עושים? מה מומלץ לעשות?" הייתי מזמן רובצת עם ביקיני בבורה בורה עם גראג' דה פאפה בכוס ענקית.
מדהים אותי ,בכל פרויקט חדש, פעם אחרי פעם, חוסר הביטחון של אנשים ללכת אחרי מה שמה שבאמת בא להם לעשות ולראות מסביבם. ההצמדות הבלתי אפשרית למה שמוכר להם מפרסומות או מדיה נראה מספיק נוח. באיזה שלב כבר התחלתי לחשוב ,שפשוט אנשים לא רוצים לחשוב על מה הם רוצים,הרי בשביל זה הם משלמים לי..
כל פרויקט פרטי (בית או דירה) הופך להיות בשבילי תהליך התבוננות פנימה, לתוך האדם, למשפחה שלו, לנתח, לחפור לחפש.
מה הוא צריך? באיזה מינון? מה חסר לו? מה יהיה לו הכי נוח ונכון?
ואחרי שגיליתי את "זה" מתחיל תהליך שיכנוע.
וזה מורכב. וקשה. מנטלית.
בעיקר בשבילי.
ללקוח זה הכי פשוט. באיזה שלב שכבר לחץ הזמנים נהיה ברור, הוא מתרצה אחרי כל הטיעונים שיש לפניו, ואומר כן, " תגידי זה יהיה יפה? יללה, בואי נלך על זה."
אבל אני.. אני צריכה לספוג שיחות טלפון הזויות על צבעים ,סוג ריצוף, קיטורי "אני רוצה כחול והוא רוצה אדום, מה עושים?" התנגדויות שהופכות אותי ליועצת נישואין , יועצת זוגית, עורכת דין והשד יודע מה. הכל ביחד. רק שיהיה הצבע הנכון על הקיר, והעיצוב שבאמת יהיה טוב להם.
זאת מלחמת התשה. ליטרלי.
מי יוותר ראשון.
האם לוותר על היושרה לעשות מה שהכי נכון עבור הלקוח אבל הוא לא רואה/ מבין/ יודע את זה? ולעשות כמו הרבה קולגות שלי ?
( או כמו שקולגה אהוב אמר לי "עזבי אותך.. הוא משלם טוב.. תעשי מה שבא לו ותעברי לפרויקט הבא..")
האם הלקוח יגיע להבנה שהוא משלם לי כל כך הרבה וכנראה אני יודעת מה אני עושה, אז כדאי לשחרר?
(או כמו שמנכל חריף אמר לי" את יודעת למה אנחנו חוזרים אלייך שוב ושוב לכל פרויקט בחברה שלנו? כי את לא עושה את מה שאנחנו רוצים את עושה את מה שאנחנו צריכים..")
אני יכולה לשתף אתכם שיש פרויקטים שאני מיד אומרת, "אלה האופציות, זה מה שאתם צריכים לעשות כי, ועם זה אתם תרגישו הכי נוח כי. עכשיו תגיעו להחלטה. שלחו לי מיל שתסיימו" כי באמת לפעמים אין לי כוח.
נשמע קצת מוזר נכון?.... אחרי הכל כמה טעויות קריטיות כבר אפשר לעשות בעיצוב?
אז בואו תבדקו את עצמכם.. למי יש מטבח לבן בבית? כן. לבן.
תרימו , תרימו אצבעות.. גם אתם שם מאחורה.
אוקי.
85 % מהמטבחים בארץ הם לבנים.
כן גברת זליקוביץ, גם לבן שבור או לבן "אבן" זה עדיין לבן. עבדו עלייך בחברת המטבחים. זה לבן ואת לא מיוחדת.
מטבח לבן זאת לא מילת גנאי, זה פשוט מינסטרים. לא צריך לחשוב. לבן תמיד הולך.
יש לי קולגה , מאוד מצליחה ומאוד מוכשרת, שלא אוהבת לחשוב, אצלה כל הבתים לבנים. המטבח, הספה, הקירות, הריהוט, הנגרות . לא משנה מי הלקוח, הכל יוצא לבן בסוף.
למה? שאלה טובה.
כי זה הכי נוח, לא לחשוב. לא צריך להתאמץ.
ובינינו, מי אוהב להתאמץ? ועוד בחום הזה.. ויולי אוגוסט עוד לפנינו עם הקייטנות ו"אמא משעמם לי". אז עושים לבן.
אז מינסטרים. העיקר שלא נהיה שונים ושלא יעקמו את האף שיכנסו אלינו הביתה. ואין לזה קשר לתקציב. ראיתי כל כך הרבה בתים מפוארים עתירי תקציב וממון, מעוצבים כהר של חוסר טעם+ אולמי בונבון וסוורובסקי לקישוט.

רק שהמחיר שאנחנו משלמים הוא יקר.
הבית שלנו לא נראה בסוף שלנו, אלא מאיזה קטלוג, או אולם תצוגה. במקרה הטוב אוסף של רהיטים במקרה הרע גיבוב .
הבית לא אישי. אין חיבור למהות של הבית. והוא לא משקף אותנו. באיזה שלב נתחיל להתיחס אליו כאל מחסן עם מקרר, חדרי רחצה, מיטות וכזה.
אז בפעם הבאה שאתם הולכים לבחור ספה או כל דבר לבית שלכם. תחשבו.
מה אתם רוצים שזה יהיה? למה זה טוב בשבילכם? האם זה אומר משהוא עליכם? האם יהיה לכם כייף לראות את זה כל יום תקוע מול הפרצוף?
(וכן, אני מתכוונת לשעון קיר המכוער שקיבלתם מדודה ג'קלין מתנה לפסח ואין לכם איפה לתלות אותו. לא. על הקיר זה לא רעיון טוב. לזרוק.)
תעשו את הבית שלכם. שלכם.
ממש שלכם, עם המון תמונות שלכם על הקיר, שתזכרו כמה שוקולד הילד מרח על הפרצוף שהוא אכל אוזן המן לפני חודש, עם התמונה שלכם מלוכלכים מחול שהייתם ביחד בחוף הים, עם כיסא הנדנדה של סבתא שכבר צבעתם מליון פעמים וכל פעם שאתם יושבים עליו זה מזכיר לכם אותה. לא. זה לא לזבל.
זה אוצר.
ותעשו טובה, שאתם בוחרים צבע לקירות, בשיפוץ הבא, אם אתם לא יודעים מה לעשות, אז לא לבן.
פשוט תרימו טלפון, אשמח לעזור לכם.

המאמר באדיבות

תגובות