"את מה שחוללה התערוכה 'עיר לבנה' (מוזיאון תל אביב, 1984) לגל השימור של מבנים בסגנון הבינלאומי והאקלקטי, לא מצליחה עדיין לחולל התערוכה "הפרויקט הישראלי (מוזיאון תל אביב, 2000) למאות המבנים המודרניסטיים-המאוחרים והברוטליסטיים שנבנו כאן בשלושת העשורים שאחרי קום המדינה. גם אלה מביניהם ששרדו את תרבות ההזנחה והאלתור הישראלית, מצויים כיום תחת איום הריסה או שינויים בלתי הפיכים."
נוסטלגיה איננה דבר של מה בכך. מה שהיום נראה לנו כאילו לא מזמן התיישב ביננו, תמיד יקבל עם חלוף השנים והפרספקטיבה המשתנה, נופח אחר. עם אהבה לבטון החשוף הברוטליסטי, או בלעדיה, הדיון החשוף בבטון של פעם חייב להתקיים. והוא צריך להתקיים עכשיו. על קצה ה"נופח האחר הזה" ואולי לפני הפרספקטיבה ה"מוגמרת" ו"השלמה".הבטון, כפי הנראה, ימשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות - אותה גברת בשינוי אדרת. והשרידים של הישן והמתיישן - "השורדים" - הם משהו שיש להחליט עכשיו מה האופן בו ישרדו. אי המחשבה הזו, יהרוס כמו תמיד את מה שאחר כך נדע רק להצטער עליו. כשמאוחר מידי.
__img__
