קשת רוזנבלום כותבת ומבכה על שני בתי מלון ישנים בהר כנען בצפת "העומדים כיום פרוצים ומבעד לפתחי החלונות נושבת רוח מקפיאת עצמות".
המחשבה על מלון וימי זוהר, ביחד עם הניחוח המיוחד של הכתבה הזאת, זרק אותי לפתוח את ספר הקאלט "ללמוד מלאס וגאס" והbה אחת הסיבות מדוע:
"ארכיטקטורה רלוונטית, היא ארכיטקטורה שמפנימה את נחיצותו של הביטוי הסמלי, שמתאימה את עצמה לצרכים הנוכחיים של בני האדם ושצנועה מספיק כדי ללמוד אפילו מלאס וגאס."
(מתוך: ללמוד מלאס וגאס/ונטורי-בראון-אייזנאוור)
__img__
אך מה קורה למבנה שהופך לא רלוונטי? אין כל ספק שצרכיי השעה חשובים, אך מאידך, האדריכלות מסתברת שוב ושוב כבעלת תאריך תפוגה וכך, מה ששוקק חיים אתמול, לא בהכרח יהיה כך מחר.
אם כן, מה יש לעשות כדי שההיסטוריה לא תשוב ותחזור על עצמה?
"וּבְחִזּוּק מוּסַר הֻרְפָּת וְנֶהֱרַס וְנִלְפַּת כֹּהֵן צְפָת . "
(מתוך: פיוט "איכה ישבה חבצלת השרון" של ר' אלעזר הקליר המתאר את חורבנן של ערי הכוהנים בגליל, ביניהן גם צפת)">להמשך קריאה בכתבתה של רוזנבלום.