האריה שאהב תות

החי הצומח והדומם; הפרפר, העץ, הבטון; מערכת אקולוגית-אדריכלית אחת הומוגנית. כשאנו מעצבים סביבה, היא צריכה להיות כזו המכילה בתוכה את הצרכים של כולם. אך פעמים רבות, רק האדם הוא אזרח סוג א'.. ולא תמיד הטבע, גם אם הוא עירוני, או מבוית, מקבל מקום אמתי של כבוד.

האדם ניכס לעצמו את הירוק, החי, הנושם, שהנם בעלי יתרונות כה רבים וערך רב כל-כך לחיי היום-יום שלנו. האם חשבתם פעם מה קורה לתהליך התכנון כשהאזרחים שאינם בהכרח הולכים על שתיים, הופכים להיות אזרח סוג א', לפחות, אם לא יותר?

__img__
מרתק לקרוא בהקשר זה את כתבתה של ק. רוזנבלום. "עניין החציצה בין החיות לבני האדם הוא תורה בפני עצמה, ולעתים קשה להבחין על אילו מבעלי חיים צריך להגן ואילו לרסן - הדיירים בגן או המבקרים בו. ההפרדות הראשונות בשלב שבו יצאו החיות מן הכלובים אל התצוגות נעשו באמצעות חפירים, שלהם יתרון של ביטול הגדרות וכתוצאה מכך הפחתה של המתח והלחץ על החיות. אך חיסרון לכך הוא המרחק הגדול שנוצר בין הצופים לנצפים, לפעמים של עשרה מטרים ויותר."

זאת ועוד בכתבה המעולה והמקיפה הזו. להמשך קריאה