לאן הלכו כל המהפיכות האדריכליות של תחילת המאה העשרים ומה מייצרות התנועות האורבניות? אסתר זנדברג כותבת מאמר ארוך ב"הארץ" שמתחיל בהסטוריה אישית ועובר לסיכום ומבט מפוכח על הרצון התמידי במהפיכה ושינוי.
עולם ישן עדי יסוד נחרימה
מגב כפוף נפרוק העול
את עולמנו אז נקימה
לא כלום אתמול-מחר הכל!
ברוח הזו כתב נביא הזעם לה-קורבוזיה על "האדריכלים הרקובים". וזנדברג הולכת בכתבה ומתארת איך המניפסטים הפכו לשיכונים ובלוקים, המינימליזם לדלות והסוציאליזם השיווי
וני כלל כבר בתחילת המדינה שיכונים שיתופיים נוחים יותר לאשכנזים מאשר ליוצאי מדינות ערב.
הכתבה מעניינת דווקא יותר בגלל שילוב ההסטוריה האישית של הכותבת ורק צורמת הקריקטורה שהיא עושה מעצמה כשהיא מכניסה באמצע ניתוח אדריכלי על קומת העמודים האופיינית לשיכונים משפט כמו "... בל נשכח את חלקה בהעלאת הקומה הראשונה מעל מפלס הקרקע ובמסר הפוליטי הסמוי שבה: אם בניין יכול להרפות מאחיזתו בקרקע ולהמשיך לחיות עמה בשלום, גם ויתורים טריטוריאליים על שטחים הם אופציה אפשרית לשלום על הארץ."
לפעמים אני חושד שהעורך הראשי של הארץ מאיים עליה בפיטורים אם היא לא תוסיף דעה שמאלנית, ההדבקה כל כך מאולצת שזה מגוחך.
בסופו של דבר אני בכל זאת ממליץ לקרוא את הכתבה. מכל הדיבורים והמניפסטים נשאר הכח הכלכלי אצל היזם. לא אצל הרשות המקומית, בטח שלא אצל האדריכל ואפילו לא אצל הלקוח הסופי. האדריכלים שמסוגלים להכתיב סגנון עוסקים ב"גדול יותר, מנופח יותר, מקושט יותר" ואם צריך תימוכין לזה - אפשר למצוא אותם בכתבה שכנה של נועם דביר שמספר על הכפלת מספר גורדי השחקים בעולם בעשור האחרון. אנחנו עולים למעלה.
