יואב לרמן מתמקד בפוסטים האחרונים בבלוג שלו בהרחקת המכונית הפרטית ממרכזי הערים. הפקקים, בעיות החניה וההשפעה של המכונית על האדריכלות הם נושאים ידועים ומוכרים ולמרות הבעיתיות, עדיין מקבלת המכונית את העדיפות על הולכי הרגל.
בפוסט האחרון מציג יואב מערכת חנייה עירונית ממוחשבת המותקנת כנסיון בעיר סן פרנסיסקו. מערכת זו מאפשרת לנהג לגלות מקומות חנייה פנויים ואת מחירם לשעה דרך הנייד, או המחשב. אבל יותר מכך - המערכת משנה את מחירי החניות על פי העומס. המערכת מחוברת במחשב לכל מקום חניה ויודעת אם הוא פנוי או תפוס. כשיש אזור שבו הביקוש גבוה מאד, מחיר החנייה בו יעלה עד שיוותרו בו מקומות פנויים. במקום אחר מחירי החניה ירדו בנסיון לפתות את הנהגים לחנות שם. כשמחברים למערכת כזו גם את החניונים הציבוריים מקווים ליצור מצב בו אנשים יחנו במהירות וכמעט לא יסתובבו. על פי החישובים של עירית סן פרנסיסקו, כ 15% מהתנועה בעיר היא של אנשים שמחפשים חניה.
יואב גם מציע שוב לערים הצפופות לא לבנות עוד ועוד חניונים אלא להצר את האפשרויות של בעלי המכוניות - להקצות נתיבים לאופניים, לקצץ מקומות חניה. כל אלה מטרתם להוריד את כמות המכוניות הפרטיות הנכנסות לעיר ונעות בה.
הבעיה בכל הפתרונות האלה היא שאנשים פשוט אוהבים את המכונית שלהם. בניסוי שנערך פעם בבריטניה לקחו קבוצה של אנשים שעבדו בלונדון וגרו בפרברים ובקשו מהם להפסיק לנסוע ברכב ובמשך חודש להגיע לעבודה ברכבת. לאחר חודש קצת פחות מחצי מהם דיווחו שאמנם הרכבת איפשרה להם להגיע לעבודה בצורה מהירה יותר וזולה יותר מאשר המכונית... אבל שנה לאחר הניסוי התגלה שפחות מ 10% מהם המשיכו לנסוע בתחבורה הציבורית. למרות שהם עצמם הודו שזוהי 
הדרך המועדפת, לאנשים יש יחס אחר למכונית שלהם - היא יוצרת אצלם את האשליה של חופש תנועה (אני יכול לצאת מתי שאני רוצה), את הרגשת הפרטיות.
למרות הצדק בטענות לגבי כדאיות כלכלית, זיהום, צפיפות, יצירת רחובות עירוניים גרועים ועוד, המכונית כנראה תישאר כאן עד שימצא פתרון תחבורתי חדש.
