למה האדריכלים שותקים?

הם לא שותקים, זה אתה שמקשיב רק לעצמך.

 

מספר כתבות פורסמו לאחרונה ברשת ובהם דובר על העובדה שהאדריכלים שותקים ולא שותפים למחאה. באחרונה בהם, כתבתו של מיכאל יעקובסון ב Xnet, נשאל האם האדריכלים איבדו את מעמדם והפכו לבלתי רלבנטיים האם אנו מסוגלים לחזור ולמלא את התפקיד המרכזי של המקצוע ולתכנן דיור ראוי ובר-השגה לאזרחי ישראל.

 

בכתבה מרואיין ישראל גודוביץ', מי שהיה כזכור מהנדס העיר תל אביב והוא מאשים את האדריכלים ברמיסת המקצוע. קולו של גודוביץ' חד כדרכו "האדריכלים צריכים לפתוח את הפה ולא רק לדאוג לפרנסה שלהם - מצידי שימותו ברעב." בהמשך בתשובה לשאלה האם אדריכלים יקחו על עצמם תפקיד חברתי הוא מוסיף "אדריכלים הם אינדיבידואליסטים מאופיים. מעט מאוד אדריכלים כמו לה קורבוזיה אפשר למצוא, שתפסו בין השאר את הנישה החברתית. הפרויקט שלו, אוניטה ד'אביטסיון במרסיי, היה מהפך – שיכון לגובה לדיור בר השגה. אבל כאן, חוץ ממני? אני לא זוכר אף אחד שלקח על עצמו תפקיד חברתי."

 

לדעתי הבעיה של התחום היא בדיוק ה"אני ואני ואני" שגודוביץ' מסמל כל כך טוב. אדריכלים שעם כל ההערכה והזכויות שצברו מקשיבים בעיקר לעצמם. לטעמי מרבית האדריכלים היו ותמיד יהיו "זונות של יזמים" (אם נצטט את האדריכל פיליפ ג'ונסון), מאזן הכח נוטה ונטה תמיד לטובת היזם והרשות.

 

... ועם כל זאת ישנם אדריכלים רבים שפועלים כל הזמן. לא רק עכשיו כשהנושא פופולרי כל כך. אני מפנה את כולכם לעמותת "מרחב" שבה לא רק מדברים אלא גם עושים, ממש עושים. ולא רק בתל אביב אלא גם בקריית שמונה וטירת הכרמל, בעבודה בפינצטה מול ראשי ערים ותושבים. לא בניפנופי ידיים, לא בלהטוטי לשון, לא במבנים מיוחדים ולא בפרלמה האדריכלים שותקים?ויקטים יוקרתיים - בעבודות מחקר סיזיפיות, באיסוף נתונים, בלי להאדיר כל הזמן את שם עצמם ובהתנדבות.

 

אני אגב לא חבר בעמותה ואין לי שום אינטרס בה. אני גם לא מסכים עם חלק מהתיאוריות העירוניות שלהם אבל הייתי מתוך סקרנות בפגישה האחרונה שלהם ובקהל ישבו אדריכלים מאד מוכרים ומצליחים. היה כיף לראות את הרצינות והרצון והמחשבה שמושקעת בדיוק בדברים עליהם מדברת המחאה בתחום הדיור... והם היו כאן עוד הרבה קודם, הרבה לפני שכולם רצו למצלמות.

 

*בתמונה - דיור ציבורי בשכונת מעוז אביב בתל אביב, ארכיון האדריכלות הישראלי.

המאמר באדיבות

תגובות