כתבה המקשרת את מחאת האוהלים עם געגועים נוסטלגיים למדינה סולידרית חברתית התפרסמה בדה-מרקר. אבל האם באמת היה פה פעם יותר טוב? האם נדחקו מחשבות חברתיות מצד האדריכלים או שגם אז האדריכלים בסך הכל עשו מה שרצה היזם, שהיה במקרה שלטון של מפלגה סוציאליסטית?
בכתבה מרואיינת ד"ר אלונה ניצן-שיפטן, לאש התחום ללימודי היסטוריה ותיאוריה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון והיא אומרת "כיום אדריכלים נתפשים על ידי הציבור הרחב כמי שמעצבים את המוצר הסופי, כלומר הדירה, ואין להם קשר לתהליך המקדים של תכנון המרחב הכולל של השכונה. פעם אדריכלים קיבלו מקום מרכזי בקבלת ההחלטות: הם עיצבו את מושג המגורים ואיכות המגורים שהיתה גורם מרכזי בשיקולים."
*התמונה באדיבות גנזך המדינה. ילדים בבאר שבע על רקע השיכונים.
ההבדל בין אז ועכשיו אינו נובע מהעובדה שהאדריכלים שינו את התייחסותם. האדריכלים פשוט היו ויהיו תמיד הקודקוד החלש במשולש התכנון יזם - רשות - מתכנן. בעוד שלפני שלושים וארבעים שנה היזם היה המדינה, הרי שמשנות השמונים היזם הוא השוק המסחרי והוא לעולם לא יעסוק בדיור כמטרה. "מטרת הבנייה המסחרית היא בעיקר רווחים גדולים ככל האפשר... ומכאן הנטייה לחסוך במחירי התכנון" (אבא אלחנני, 1
955). ניצן-שיפטן עצמה מודה גם היא בכך בהמשך הכתבה ואומרת "ההפרטה גרמה לאובדן של ההשקעה הממסדית בתכנון של שכונות וערים. ברגע שהתכנון עובר לקבלנים, כל אחד רוצה למקסם את הרווח שלו והולכת לאיבוד החשיבה המרוכזת של איכויות הדיור."
כיום לא רק היזם אלא גם הרשויות רוצות דירות יוקרה. עיר עם דיור בר השגה מושכת אליה אוכלוסיה חלשה מבחינה סוציו אקונומית. "בסוף שנות ה-90 היתה הפרטה מוחלטת ואז הקבלנים התחילו להשתולל." אומר האדריכל משה אדם. "העיריות גם רצו דירות גדולות כי הם רצו רק אוכלוסייה חזקה ושאת המסכנים ישלחו למקום אחר."
וכך, כשגם הרשות וגם היזם רוצים דיור יוקרתי אין אדריכלים שיכולים לעסוק באדריכלות חברתית גם אם ירצו.
