הבניין החדש של מוזיאון תל אביב ייפתח ב-2 בנובמבר 2011. הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר - יצטרף לקומפלקס של המוזיאון וישלים את הקמתה של "ככר התרבות של העיר"- יחד עם התיאטרון הקאמרי, האופרה הישראלית ובית אריאלה.
במעמד הפתיחה תוצג בו התערוכה:
חמישה רגעים – מסלולים באדריכלות של מוזיאון תל אביב
פתיחת התערוכה: יום שלישי, 1 נובמבר 2011, 20:00
האגף לאדריכלות ועיצוב על שם אגנס ובני שטיינמץ, גלריה 2, בניין שמואל והרטה עמיר, מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27, תל אביב.
אוצרים ומעצבים: יאשה גרובמן ואריאל בלונדר
בהיסטוריה של מוזיאון תל-אביב אפשר להבחין בשיאים של התפתחות, שנרשמו בחמש נקודות בזמן – מועדי פתיחתם לקהל של הבניינים השונים שבהם שכן המוזיאון לאורך השנים: מוזיאון תל־אביב בביתו הפרטי של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף ( 1932 ); ביתן הלנה רובינשטיין ( 1959 ); בניין מוזיאון תל־אביב בשדרות שאול המלך ( 1971 ); מרכז מאירהוף לחינוך לאמנות ( 1996 ); והבניין החדש הצמוד למשכן המוזיאון בשדרות שאול המלך, הנחנך בימים אלה. לכאורה אלה נקודות מקריות בזמן, התנקזות של כוחות ומשאבים שאיפשרו את הקמתם של בניין ומוסד – אולם מבט היסטורי, המביא בחשבון לא רק את הנקודות בזמן אלא גם את המרווחים והתהליכים שביניהן, עשוי להציבן כקואורדינטות המגדירות מרחב קריאה. לאורן נוכל לבחון את קשרי הגומלין בין המוזיאון לבין הבניין שבו הוא שוכן, את התפתחותו של שיח האדריכלות והתרבות בארץ, ואת היחסים בין בנייני המוזיאון השונים לבין היצירה האדריכלית בארץ ובעולם.
התערוכה ”חמישה רגעים“ מציעה, באמצעות חתכי רוחב שונים, סינתיזה היסטורית בין הרגעים הללו, הנפתחים כצוהר לשיקוף התמורות והתהליכים בפרויקט הבְניית התרבות בארץ ובאדריכלות בפרט. יחסי הגומלין (שמאיר דיזנגוף הצביע עליהם כבר ב 1935) בין חיי התערוכה לבין חיי היומיום ובין מרכז התרבות העירוני לבין המתרחש בארץ ובעולם, הם הפריזמות העיקריות שדרכן נבחנת האדריכלות של חמשת הבניינים.
חמשת הרגעים השונים של אדריכלות המוזיאון מוצגים לפיכך בעריכה רב-ממדית. מישור ההתייחסות הראשי מגולל באופן מסורתי-ליניארי את התפתחות התכנון והבנייה של כל בניין ובניין בראי תקופתו. במישור זה ניתנים מסמכים היסטוריים ואדריכליים בעלי חשיבות – דגמים פיזיים, תוכניות, שרטוטים, תצלומים וכיוצא בזה – הממחישים את האדריכלות השונה של בנייני המוזיאון, את תהליכי התכנון, את האתגרים שעמדו בפני היוזמים והמתכננים, ואת אופן התקבלותו של כל בניין על־ידי הקהל.
מישור נוסף מתייחס להיבט פחות מוכר במרחב הבנוי: החלופות והכיוונים שלא נבחרו או מומשו, או כאלה שצפויים בעתיד. נקודת התייחסות זו מציגה את התכנון
כתהליך לא-ליניארי, המנקז אל תוכו אפשרויות, השפעות וכוחות רבים ומנוגדים. בראייה זו, התוצר הסופי הוא רק חלופה אחת מִני רבות, המהווה מכנה משותף ושיווי משקל של הכוחות שפעלו בשטח בזמן ההכרעה. הבניין הממומש נתפס אפוא כיצור אורגני, שחיותו מגלמת התפתחות מתמדת וכוללת בחובה את הצורך התמידי בהשתנות ובגדילה.
מרחב אחר משלים את החוסרים שבהתמקדות בבניין הבודד ומציע קריאות השוואתיות שונות בין בנייני המוזיאון ובינם לבין בניינים אחרים, הקרובים להם מבחינה פרוגרמטית או טיפולוגית. המבט ההשוואתי, המייצר חתכים שונים במרחב ובזמן, חושף לא-פעם תמורות ותופעות מרתקות, החורגות מהתחום האדריכלי-מוזיאולוגי הצר ומהוות עדוּת לשינויים חברתיים, כלכליים, תרבותיים וערכיים בחברה הישראלית ככלל ובעיר תל-אביב בפרט. התערוכה נמנעת מהצבעה מפורשת ודידקטית על תהליכים אלה, לטובת קריאה פרשנית חופשית יותר מצד קהל הנמענים.
עיצוב התערוכה מגלם במרחב את מערך הקריאות השונות. בתוך הרצף ההיסטורי, המוגש כיריעות המשכיות המתקפלות בחלל ומתקדמות בו באופן נפתל, מבודדים חמשת הרגעים – חמש רצועות מידע מרכזיות, המהוות את מישור ההתייחסות הראשי. מישור זה, הגדוש אירועים ופרטי תיעוד, משוחח בחלל התצוגה עם מערכת הצירים הראשית של הבניין עצמו. במקביל לנראטיב המרכזי, יריעות אלכסוניות מגוללות את סיפורו של מישור ההתייחסות המשני – ההיסטוריה האלטרנטיבית של כל אחד מחמשת הרגעים. יריעות-משנה אלו מגיבות בעריכתן למערכת הצירים המשנית בחלל התצוגה, המסתמנת בקיר האלכסוני שבקצהו. את שני מערכי הרצועות, הראשי והמשני, מלווה מרחב סינתטי-רוחבי המיועד להצגת חתכי הקריאות ההשוואתיות, הפרושׂים לכל אורכו של חלל התערוכה. מרחב זה ניזון מהנתונים המוצגים בחלל המרכזי ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו; עם זאת, ההתהלכות בו מאפשרת קריאה רוחבית של התהליכים ההיסטוריים. התנועה החופשית בחלל ובין המרחבים השונים אינה מוגבלת למסלול מוגדר ומאפשרת אינסוף רצפים היוצרים משמעויות חדשות ומעודדים פרשנויות אישיות. המערך הלא-ליניארי מבקש לפתוח ריבוי של אפשרויות להבנת הרעיונות, השיח והתהליכים שמאחורי בנייני המוזיאון.
