לקראת השיפוץ המיועד של רחוב שינקין בתל אביב סוקרת נטע הלפרין בעכבר העיר את התהפוכות שעברו על הרחוב. המקום שהיה הדבר הכי לוהט והפך בשנים האחרונות לסתמי, האם הוא עוד יכול לקום לתחייה? האם מישהו בכלל רוצה אותו עדיין כסוהו של תל אביב?
ביקורת על השיפוץ המתוכנן מושמעת בכתבה מפיו של האדריכל יובל יסקי "הרצון של העירייה להקנות שפה אחידה לרחובות המתחדשים מביס את הרעיון של תל אביב כ
עיר של גיוון ומגוון" ... "בשנים האחרונות יש נטייה לעיצוב יתר, שמבטל את האופי של הרחובות. שיפוץ מתוחכם יותר ישאף דווקא לבדל את הרחובות ולשמור על צביונם. העיר חוגגת את עצמה מדי, וכבר יש מי שרואה בעקרונות העיצוב הנוכחיים שלה ביטוי לתל אביב עשירה שנפרדה משאר ערי ישראל. יפיוף הרחוב והצבת רהיטי רחוב ועמודי תאורה דקורטיביים עלולים להעניק לשינקין מראה מצועצע שרק יפגום בו".
אדריכל העיר יואב דוד עונה לטענות כשהנחת היסוד שלו היא שמה שהיה בשנקין הוא הסטוריה שלא תחזור וכעת עדיף להתמקד בעתיד האפשרי - תיירות.
רחוב שנקין הוא דוגמה לדרך בה מתפתחת עיר ומתחמים משנים את זהותם. אזורים מנומנמים הופכים לסוהו של אמנים, סטודנטים וצעירים. רשתות האופנה הגדולות קולטות את המתרחש ונכנסות לאזור והוא הולך ומתמסד, נכבש בידי יזמים שדוחקים החוצה את אותם הצעירים בגללם הגיעו. שינקין כנראה כבר לא יחזור, בכל אופן הרוח שלו לא תחזור ברחוב שינקין. לא בטוח שזה הפסד כל כך גדול. הישגו הגדול ביותר היה יצירת הבועה של עצמו, הפצת התלבושת השחורה והדיבור המאנפף... מנופח מחשיבות עצמית, בוהמיני וסנובי ... אבל כן, גם כיף.
