תחרויות ואדריכלות הראווה הדועכת

מאמר מעניין של דקל גודוביץ' ב"כלכליסט" מהרהר על סופה של תקופת הראווה באדריכלות עם התקדמות המשבר הכלכלי. כדוגמה הוא מציג את גורלו של מרכז נימאייר בספרד שנסגר תשעה חודשים לאחר פתיחתו. בהמשך מדבר דקל על התחרויות הנהוגות בארץ והבעיות המתעוררות בהן.

מרכז נימאייר באווילה שבספרד היה אמור להיות תחרות למוזיאון גוגנהאיים שבבילבאו. המרכז תוכנן על ידי האדריכל הנודע אוסקר נימאייר אך למרות תשומת הלב הרבה שקיבל מאז נפתח הוחלט כעת לסגרו. לכשעצמו זה נראה מקרה מבודד אבל גל ה"צדק חברתי" שעבר גם בארץ והקריסה הכלכלית של חלקים באירופה (שעוד לא הגיע הנה) מציעים אפשרות שאולי הגיע הזמן לצניעות אדריכלית.
בנוגע לתערוכות מציין דקל את הבעייתיות שבהן. לדעתו, למרות שהשכל הישר וההגינות אומרים שהתחרות צריכה להיות פתוחה לכולם, הניסיון של התחרות בבצלאל מלמד אחרת. משרד צעיר וחסר ניסיון שזוכה בתחרות עלול להתקשות עם מימוש הפרויקט. דקל מצביע על עובדה מעניינת - התחרויות בארץ מתרבות אבל העיר ממנה הן נעדרות היא... תל אביב. מהעירייה נמסר לו בתגובה שהם נמנעו מכך מאחר וזה תהליך ארוך ומסורבל.

מהדרך בה מתנהלות התחרויות בארץ לא בטוח כלל מה הסיבה בגללה החליפו את הזוכים של בצלאל. ניתן בקלות לפתור את הבעיה של זכיה של משרד חסר ניסיון. אפשרות אחת היא לקבוע מראש שבמידה ויזכה משרד כזה, יוצמד לו משרד ותיק יותר לפיקוח. אפשרות אחרת היא לבנות את התחרויות בצורה מדורגת. זכיה בתחרות ברמה הנמוכה מאפשרת לך אוטומטית השתתפות מעתה ברמה גבוהה יותר. ארגון כזה מאפשר לאדריכל צעיר לפרוץ בזכות כשרונו, בלי טובות ובלי פרוטקציה, אל המעגל של המתכננים הבכירים.