הספר נראה כספר אישי, הוא משקף רעיונות והרהורים שהם בדרך כלל בין האדריכל לעצמו או לצוות הקרוב אליו. המחשבות שעוברות בזמן שרטוט הסקיצות והתכנון. בין המחשב
ות האלה ובין כתיבתן תמיד ישנה האפשרות שבה אנו מתחילים להתפלסף יותר מדי. על פי הפרק הראשון שפורסם, השיחה הולכת על הסף הזה אבל מצליחה ברוב הזמן לא לגלוש מעבר לו... וזה כבר הישג.מעניין להיכנס לראשו של אדריכל אחר ולראות את הדרך בה הוא מתאר לעצמו את עבודתו שלו. ביקורת אדריכלות וביקורת אמנות בכלל מתחלקת לשתי גישות, באחת אנו מסתכלים על התוצר המוגמר בלי להתייחס להיסטוריה שלו, בשנייה אנו שואלים "למה התכוון המשורר". בראשונה אנחנו הלקוח התמים שמטייל במבנה, בשנייה אנו מסתכלים דרך משקפי חינוך, תרבות והשקפה פוליטית. עדה כרמי ממקמת את ספרה קרוב יותר לגישה הראשונה. היא מנסה לדמות את החוויה שייתן המבנה ללקוח שלה. היא לא עוסקת בדימויים כוללניים, לא בציטוטים מהמקורות ולא ביצירת מונומנטים. דווקא את הגישה הזו קשה יותר לתאר במילים וזוהי ההתמודדות של הספר.
* התמונה מתוך הפרק שפורסם בארכיג'וב.







