אביב גפן, איקאה וביקורת אדריכלית

בתכנית The Voice השווה אביב גפן את המתמודדים לרהיטים, את הנבחרת שלו לספת קטיפה ירוקה ומיוחדת, ואת הנבחרת של רמי ל"איקאה". האם ההשוואה לאיקאה היא עלבון? האמת היא שהוויכוח הזה מלווה את תולדות העיצוב מראשית המהפכה התעשייתית.

ראשית, כדי להבין למה בדיוק התכוון אביב גפן בכינוי "איקאה" צריך לראות את העולם דרך העיניים שלו. אביב הוא היפסטר טיפוסי, מונח שגם אני לא הכרתי עד לפני כשבוע אבל יושב עליו כמו כפפה. הנה התיאור של היפסטר כפי שרואה אותו בלוג "הציווי החדש":

"המאפיין העיקרי של המנטליות ההיפסטרית הוא שלילה מוחלטת של תרבות המיינסטרים. (...) הסלידה של ההיפסטרים מהמיינסטרים נוגעת לא רק לתחום האומנות אלא גם להשקפות ותפיסות שרווחות בקרב רוב האוכלוסייה ואפילו לרשתות מסחריות גדולות שמזוהות עם הטעם של האדם הממוצע. (...) הביקורת העיקרית לתופעה טוענת שההיפסטריות היא פוזה נטולת כל משמעות, סגנון ריק מתוכן ודרך חיים שמקדשת את המגניבות והרלוונטיות אבל חסרת כל אלטרנטיבה אמיתית לתרבות הקיימת. ההתנגדות של ההיפסטרים למיינסטרים נתפסת כהתנהגות של "דווקא" שנועדה רק להבדיל את ההיפסטר משאר העולם ולגרום לו להראות "מיוחד" ו"אותנטי". ההיפסטר למשל יעריץ להקה מסוימת כל עוד אף אחד חוץ ממנו לא מכיר אותה, אבל ברגע שהיא תתפרסם ותצליח כלכלית הוא לפתע ישנא אותה ויטען בנחרצות שהיא כבר לא רלוונטית, למרות שהצלחה כלכלית של להקה לא בהכרח מבטאת התמסחרות ובגידה בקהל שלה."


אביב גפן אם כן מזהה הצלחה מסחרית ככישלון אמנותי. אם כולם אוהבים את זה ברור שזה לא שווה. כמו כל היפסטר טיפוסי הדרך שלו להתנשא על הסביבה ולהיות "קול" בכח היא שימוש בציניות. מתוך כך ברור למה לדעתו "איקאה" היא עלבון. הרי המותג הוא הצלחה עולמית. אם כולם מכירים אותו סימן בהכרח שהוא רע, משעמם וצפוי. בעיני אביב "צפוי" שקול ל"גרוע". הערך של "להיות מיוחד" גדול כל כך שהוא עולה על כל ערך אחר, למשל שימושיות, מחיר, נוחות או הנאה. 

*התמונה מקטלוג איקאה,   צילום: יוהאן פרדיק 

עד כאן על אביב ומכאן לביקורת אדריכלות

אנו האדריכלים והמעצבים עוסקים מרבית הזמן בתכנון והקמה של one of a kind. כל בית שאנו מתכננים שונה, כל חנות, כל בניין. לכאורה, בעצם מהות המקצוע אנחנו מקדשים, כמו אביב, את המיוחד, מצטיירים בעיני עצמנו כשיא הקוליות והמאגניבות. אבל האם באמת זה המצב?

ההתנגדות לריהוט תעשייתי חזרתי אינה חדשה. למעשה היא החלה מיד עם המהפיכה התעשייתית. תנועת ארטס אנד קראפטס התנגדה לייצור רהיטים במכונות משום שלטענתם הוא ירוד, הופך את המעצב למכני בעצמו ולא שומר על האמנות. באנגליה פנתה התנועה לכיוון אחד, ייצרה אמנות בעבודת יד ושיווקה מוצרים אשר מחירם לא התאים לצרכן הפשוט. מתוך הרצון ל"מיוחד" הוגבלו המוצרים לקהל האמיד בלבד. התנועה בארצות הברית לעומת זאת הלכה ושכללה את הייצור ממוכן, דבר שהוזיל את מחירי המוצרים ופנה לקהל צרכנים רחב יותר. מתוך שיא הקפיטליזם הגיע הערך הסוציאליסטי "מכונית לכל פועל".

באופן די מעניין איקאה משלבת למעשה את שתי הגישות. כן, אתה קונה רהיט ממוכן שיוצר ביצור סידרתי אבל (!) אתה קונה אותו לא גמור - אתה זה שירכיב את הרהיט, אולי אפילו יצבע אותו. כך יכול גם מי שאינו בעל מקצוע להרגיש שיצר בעצמו רהיט יחודי, שיש לו one of ולא סידרה.

איקאה לא מנסה להיות "מיוחדת", היא שואפת להיות שימושית, נוחה, מתאימה ומעניינת. גם חלק גדול מאיתנו מעצב כך ללקוחות. מרביתנו לא מנסים לייצר פסלים להאדרת עצמם ולהיות מיוחדים רק לשם הייחוד. על הקו שבין אומנות אוונגרדית ופרקטיאביב גפן, איקאה וביקורת אדריכליתקה רובנו צריכים ורוצים לשרת את הקהל. איקאה מתאימה לנו הישראלים, היא ממשיכה את הסגנון המודרני במסורת הבאוהאוס שאנו רגילים לו - יצור פשוט אך איכותי, קווים נקיים ופונקציונליות.

איקאה אינה עלבון. היא המשכה של מסורת עיצוב והצלחתה הכלכלית רק מעידה עד כמה היא טובה. בניגוד למה שחושב אביב גפן המקבילה האמיתית לאיקאה בתכנית The Voice יושבת בינו לבין רמי קלינשטיין. מחייכת אל שניהם מלמעלה, לא עסוקה ב"להיות מגניבה", לא נעלבת לשרת את הקהל שלה, לעשות לו טוב ולהצליח מסחרית.

המאמר באדיבות

תגובות