ביקורת על בקעת הקהילות ביד ושם

מיכאל יעקובסון לוקח אותנו הפעם לסיבוב בבקעת הקהילות שבקצה יד ושם. "מופע ראווה", הוא מתאר את המקום, "מופע יקר ומורכב שנראה שמטרתו היא לבלבל את המבקר יותר מאשר לטעת בו תובנות על המציאות בה הוא חי או לעצב את זיכרונו".


מיכאל יעקובסון הוא כיום ללא ספק אחד ממבקרי האדריכלות הטובים ביותר בארץ. גם בביקור הזה הוא לוקח אותנו יד ביד ומוביל את הסיור בין רשמים אישיים לרקע מקצועי והיסטורי מעמיק אבל הפעם דעתו זוכה לתגובות צוננות מצד כמה וכמה אדריכלים.


"בחרת לקטול אייקון" כותבת בתגובות טלי וקסלר, "ולא סתם - את הפרויקט היחיד במדינת ישראל שזיכה אדריכלי נוף בפרס ישראל. אם אתה מחליט לתקוף אתר ההנצחה, שהוא בעיני אחד העוצמתיים בעולם, הייתי מצפה שתגבה את דבריך באיזה שהן אמירות מקצועיות ודוגמאות מהשטח ולא תספק באמירות שטחיות והשוואות לא קשורות לעניין."


מיביקורת על בקעת הקהילות ביד ושםכאל לא צריך את הגנתי בנושא, הוא יודע להשיב יפה מאד בבלוג עצמו ולכן אני אתייחס יותר לביקורת האדריכלית כך - זה לא מעניין. 


למי אכפת בכלל אם פרויקט זוכה בפרס או לא, אם הוא נבנה על ידי אדריכל דגול או פקיד עירייה? האדריכל לא עומד בכניסה כדי להסביר וגם הפרס לא. המבנה מציג את עצמו לאנשים ודעתם עליו היא הקובעת. הדעה תלויה במבנה ובתרבות ובזמן מהם מגיע המבקר. גם אם נסכים שהמקום באמת היה שיא היצירה האדריכלית בזמנו, לא חסרים אייקונים שקרנם ירדה והפכו לקלישאות. העובדה שמקום מסוים זכה בפרס לא מבטיחה את איכותו לאורך השנים ולא את שרידותו בשינויי התרבות.


דעתי על המקום עוד פחותה מזו של מיכאל. השימוש בלוחות אבן ממש צורם לי בעיניים במפגשי הפינות ובקורות המעברים, שם ברור שיש בטון שנושא לוחות אבן. למרות העובי הרב שלהם הלוחות הופכים לדימוי של אבן, לטפט. אולי העיניים שלי מקצועיות מדי כשהמוח מפענח מיידית כל דימוי לצורת הבנייה שלו. אני מניח שמרבית הקהל לא מרגיש כמוני בתחושת הזיוף. אבל אני זה אני וביקורת אמיתית יכולה לבוא רק מתוך המקום האישי.


וכך גם הביקורת של מיכאל.

המאמר באדיבות

תגובות