אחרי עשורים רבים של שליטה מוחלטת בשוק צמודי הקרקע בישראל מפנים גגות הרעפים את מקומם לטובת הגגות השטוחים. כך כותב אורן אלדר ב'הארץ' ושואל האם סוף־סוף התקבלו טענות האדריכלים על שגג הרעפים "אינו מקומי" ושיש לזנוח אותו לטובת בנייה שמותאמת לסביבה הים תיכונית, או שמא זוהי מגמה חולפת בלבד?
האמת היא שטענה שגג רעפים נולד כדי להתמודד עם שלג היא שטות שהפכה למיתוס כמו שיודע כל מי שראה גג כזה עמוס בשלג בחורף אירופאי. "אני לא מבין למה אומרים שזה כמו בשווייץ, שזה לא מקומי", אומר ערן טמיר־טאוויל בכתבה. "גג הרע
פים תמיד היה כאן, עוד לפני שהשוויצים ידעו שהם שוויצים. היוונים בנו כאן גגות רעפים כבר לפני אלפיים שנה. זה לגמרי לגיטימי במרחב שלנו. נכון, אז לא מסתכלים על הבנייה הערבית, שיש הרבה מה ללמוד ממנה, אבל גם זה חלק מהתרבות שלנו".בכתבה מוצגת גם התביעה במקומות רבים לגגות רעפים כחלק מהגדרות התב"ע וכן טענה שהירידה במכירות בשנים האחרונות נובעת מכך ש"הטעם הישראלי התעדן"... האם זה באמת כך? האם גג רעפים זה טעם נובורישי וגג שטוח זה עידון?
תמר ברגר, מסכמת בכתבה את שאלת המקומיות ואומרת שהגיע הזמן לקבל את גג הרעפים כמות שהוא. “אני גדלתי בילדותי בבית עם גג אדום ולא הרגשתי זרות או שעוד רגע יגיע השלג. גם אם הגג הזה הוא לא מפה ולא היה פה לפני הציונות – אותי לא מעניין לנזוף בה. ברור שהציונות הביאה דברים מחוץ לארץ, הרי היא בעצמה כזאת. זה כמו עם הצמחייה. 90 אחוז ממה שגדל פה מיובא, אז מה? זה אוקלם ומתאזרח. וגם לעברית שלנו ברקע יש ניגון של שפות זרות. מבחינתי, מרגע שהם כבר פה, גגות הרעפים הם אזרחים שווי זכויות”.
