ביקורת אדריכלות ומיכאל יעקובסון

מיכאל יעקובסון עולה לי על העצבים. בעיקר כי הוא כותב ביקורת אדריכלות יותר טוב ממני. אני רוצה לנצל את הפוסט האחרון בבלוג שלו כדי להסביר מה לדעתי צריכה להיות ביקורת אדריכלות ולאחל לו שישבור את כל האצבעות ולא יוכל להקליד יותר.

ביקורת אדריכלות ופוליטיקה

אדריכלות אינה פוליטית. רגע, אני מבקש שוב מכל מי שהולך לקפוץ, לחכות עוד שנייה עד לסוף הטיעון (אסתי זנדברג, תעזבי את הסכין).

ברור שהקמת מבנים, שכונות, כבישים, עמודים וגדרות הן מעשה פוליטי. אבל המעשה הפוליטי נעשה על ידי השלטון והיזמים ואין לו קשר לארכיטקטורה. אם מחליטים לבנות מתנ"ס לשכונה אחת ולא לאחרת, זה פוליטי. צורת המתנ"ס אינה פוליטית. בתכנון ערים יש המון פוליטיקה. ההחלטה איזה כביש יחצוץ או יחבר, ההחלטה על האדמות של מי לבנות ועל חשבון מי התקציב, ההחלטה לתת זכויות בנייה או להקפיא אותן, כל אלה החלטות פוליטיות.

אבל אם החליטו לבנות סינימטק בתל אביב, מה לעזזאל הקשר בין צורת הבניין לפוליטיקה? מה זה משנה לאדם החולף ליד החזית אם האדריכל של הבניין תכנן גם שכונות ביו"ש? משנה לו אם היא אטומה או פתוחה, ירוקה או כחולה. משנה לו האדריכלות.

אני לא טוען שאין מקום לביקורת פוליטית בנושאי בינוי ערים ומבנים. יש הרבה מקום לזה אבל צריך להבין שזו אינה ביקורת אדריכלות.

ביקורת אדריכלות והיסטוריה

אדריכלות אינה שיעור בהיסטוריה. הדבר שחסר לי יותר מכל בביקורת אדריכלות הוא המבט הבלתי אמצעי. מבטו של משתמש ברחוב, במבנה, בחדר, בקיר. המבט התמים שלא מכיר את האדריכל, לא את התיאוריות האדריכליות, לא מושגים כמו "מודרניזם" או "ברוטליזם". כשאני הולך ברחוב וכמו רבים מתרשם מיופיו של מקום ומהתחושות שהוא מעלה בי אני לא יודע מי האדריכל, לא יודע מתי הוא תכנן, בנה, זכה בפרס. אני עומד מול האובייקט עצמו וזה כל מה שיש לי.

מבקרי אדריכלות רבים (וגם יעקובסון) מציגים לי את סיפור הרקע וההיסטוריה של המבנה. שוב, זה מעניין ומוסיף אבל זו אינה ביקורת אדריכלות.

כבר הצעתי לכם את התרגיל הזה - נתקו את עצמכם מכל ידע מוקדם, הייתם מאשרים את הקמת "בית דגון" בחיפה בצורתו הנוכחית? זאת הרי זוועה פוליטית ואדריכלית. אם לא היה זכור לכם במעומעם פרס כלשהו הרי שזה מה שהייתם אומרים.

המבט הבלתי אמצעי

אני אשתמש סוף סוף ברשימה של יעקובסון כדי להסביר את הנקודה החשובה לדעתי - כדי לכתוב ביקורת אדריכלות טובה, אתה צריך לדעתי להסתכל, לספוג ולנסח לעצמך ולאחרים מה יש שם שעובד עליך ברמה הבסיסית הזו. 

כמה מאיתנו היו חושבים לכתוב ביקורת אדריכלית על מבנה סככה ושירותים? היינו מטיילים שם, רואים, נהנים, ואז, כמו כל אדריכל טוב, מנסים לפרק את ההנאה הזו לרכיבים. רכיבים מהם אפשר ללמוד משהו שבזכותו גם האדריכלות שלנו יכולה להיות טובה יותר. יעקובסון עובד בדיוק ככה אבל יתרונו הגדול הוא היכולת שלו גם לנסח את זה בתמונות ותיאורים, לאפשר לנו ללמוד דרך העיניים שלו.

לכו תקראו את הרשימה ותסתכלו על התמונות שבה. דלגו על ההתחלה. שם יש שיעור בפוליטיקה של בינוי ערים וזה לא הנושא הפעם. שימו לב איך יעקובסון מעביר בעיקר דרך התמונות את התחושות שלו ומראה שהן נוצרות מפרטים קטנים - פרט של חדירת הגפן המטפסת אל הסככה, מפגש של קיר מחופה אבן ורצפה. כמה צלמי אדריכלות וכתבות על אדריכלות יכילו תמונות כאלה?
__img__

ביקורת על ביקורת

יש מקום לביקורת על הפוליטיקה המסתתרת מאחורי מנגנוני התכנון, על השקפות העולם שמעצבות את המרחב העירוני שלנו. אני יודע שזה חשוב ואני אישית אפילו נהנה מזה מאד. יש מקום גם להבנה היסטורית של תהליכים, למתן קרדיט לאדריכלים. גם רכילות אדריכלית זה דבר מעניין ובהחלט נושא שאפשר לכתוב עליו.

אבל אי אפשר שזה כל מה שיהיה. אנחנו צריכים מבקרי אדריכלות שיכתבו על אדריכלות. שיכתבו כמו יעקובסון - עם שטויות, שירים ומעשיות על מסעדות חומוס מצידי, עם הערצה שאני לא יכול להבין למבני בטון חשוף, אפילו עם שיעור בהיסטוריה... אבל גם עם ראייה תמימה ומפוכחת ויכולת התבטאות שמגלה לנו מקומות חדשים ומוכרים ומגישה לנו אותם דרך עיניהם.

ומילה אחרונה אישית ליעקובסון - לך לעזאזל יקירי, שתהיה לי בריא.