בשנות המשבר הגדול של התנועה הקיבוצית, נכתבו לא מעט מאמרים וספרים שהביעו דאגה עמוקה עד דברי הספד אפוקליפטיים. הכותרות עדיין מהדהדות - "חסר לי צחוקם של ילדים", "האחרון שיכבה את האור" וכדו'. "ההרחבות הקהילתיות" היו קרש ההצלה להחייאת הקיבוץ, אך בגלל הפחד הרודף ותחושת החירום, הן נוצרו בתכנון חפוז, ללא שיתוף הציבור, התעמקות ובחינת השלכות, הדורשים זמן. ה"הרחבות" הביאו איתן דפוסי תכנון ואורחות חיים זרים לקיבוץ. יש לזכור שבמקרים רבים מאד השכונות הללו הצילו את הקיבוץ מכליה והחיו אותו באוכלוסייה חדשה וצעירה. לכן, יש להכיר להן תודה ולנסות לתקן את הניתן.
בקיבוצים רבים הביאו איתן השכונות החדשות מכוניות החונות ליד דלת הבית, רשת דרכים רחבות עם שפע אספלט, אבני שפה מסומנות באדום ולבן, בתי מידות במגרשי מגורים משוטחים, מוקפים בגדרות וחומות עם גומחות פרטיות לחשמל ואשפה, ושאר סממנים של פרברים עירוניים.
אט אט, ובמקביל לתהליכי פרצלציה של אזור המגורים הקיבוצי, החלו "ערכי" התכנון של ה"הרחבות" לחלחל אל הרקמה העדינה של הקיבוץ הוותיק. כך קמו, גם בשכונות הוותיקות, "מבצרי מגורים" נפוחים ומוחצנים, מגרשים מפולסים עם קירות תומכים גבוהים, גדרות, חומות וצמחייה זרה המיוצגת ע"י הברוש הלימוני – סמל הפרברים. כל אלה על חשבון הטופוגרפיה העדינה, החורש, השבילים והעצים. "החומר המחבר" – הגן, המרחב הציבורי הפתוח והפסיפס העדין והמורכב הלכו ונמוגו.
רוח חדשה
עתה, למעלה משני עשורים לאחר המצאת ה"הרחבות", הגיעה העת להיפרד מהקונספט התכנוני שהן הביאו איתן שיצר הפרדה וניכור בין רקמת הקיבוץ הוותיק לבין השכונות החדשות. כעת אנו יכולים לנשום עמוק, להביט סביב ולהפיח רוח חדשה בתכנון הקיבוץ, רוח שתתאים לאורחות החיים ולחידושי הזמן, אך לא מתוך "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", אלא נדבך חדש נוסף המשמר את ערכי הקיבוץ ההיסטוריים המרכזיים שהם נשמת אפו. הם היוצרים את הסביבה המיוחדת והם שבסופו של דבר בגללם נמשכים לקיבוץ הבנים והאוכלוסייה החדשה. תכנון ראוי אינו בא במהפכות אלא באבולוציה – נדבך על גבי נדבך.
תכנון הקיבוץ כוון בעבר ליצור שפה תכנונית שבמרכזה מתקיימים הקשר בין האנשים ואחריותם ההדדית. התכנון יצר נכסי צאן ברזל שאסור לנו להשליכם אל פח האשפה של ההיסטוריה, בהם בניינים, גנים, עצים, ערכי נוף ומורשת. את השינוי התכנוני של הקיבוץ עלינו ללוות בזהירות רבה, בצעדים קטנים, תוך שמירה על חלקים מרכזיים, בניינים וגן הראויים לשימור לדורות, זאת מבלי לוותר על ניסיונ
דיאלוג תכנוני ושפת התכנון
הקיבוץ פיתח כלים ייחודיים כדי לקיים דיאלוג על התכנון בין המשתמשים, המתכננים, האחראים לתקציב, והאחראים לביצוע ולתחזוקה, על רקע עניין וחזון משותפים. דיונים ותהליכי תכנון מתקיימים בגופים ומוסדות של הקיבוץ, בהם וועדת תכנון, וועדת נוי, מזכירות, ואסיפת חברים. העבודה המקצועית נעשית בידי מתכננים ומנהלי פרויקטים. בגופים המלווים את התכנון יש מקום להשתתף, להביע דעה ולהשפיע.
בתכנון הקיבוץ הצומח יש להביא בחשבון את השינויים שחלו בו לאורך השנים: הדירות שגדלו, חדר האוכל ובנייני הציבור שחדלו לשמש לתפקידם המקורי, הרחבת השימוש במכוניות פרטיות, כניסת תעסוקות ושימושים חדשים אל הקיבוץ, משרדים, מרפאות, אמנויות ועוד.
תכנונו הפיסי של הקיבוץ הוא אתגר מורכב, אך לא בלתי אפשרי. עלינו למצוא דרכים להעמקת השילוב והקשר של הגרעין ההיסטורי עם התכנים והאזורים החדשים, ולא פחות מכך עם ערכי הטבע והאקולוגיה, כדי ליצור שפה תכנונית שתכבד את ערכי החברה הרב-דורית ואת חייה.
בקיבוץ מתקיים מאז ומעולם מתח בין "פרטי" ל"ציבורי", שגבר לאורך השנים ודורש עיסוק באיזון ביניהם. בכל חברה קיים צורך אנושי בסיסי לתחם תחומים אינטימיים לאדם, למשפחה ולמעגלים החברתיים השונים שסביבם. כך גם בקהילה שיתופית ובקיבוץ המתחדש. בית המגורים הקיבוצי, צמח והשתנה מאד, אך קשור באופיו לקרקע. למרות הצורך בהצטופפות כדי להקטין את "טביעת האצבע" האקולוגית של הבנייה במרחב החקלאי הפתוח, חשוב לא לנתק, ככל הניתן, את דירות המגורים מהקרקע. לדירה בקיבוץ ראוי שתהיה חזית המחברת אותה לרחוב הציבורי וחזית אחרת שתתחבר למתחם חוץ פרטי שקט, וככל הניתן גם אל שטח ציבורי פתוח ללא דרכים.
"ורידים ועורקים"
התכנון החדש ייצור מרקם של רצף והמשכיות בין "פרטי" ל"ציבורי" ע"י שלד נוף פתוח מהגינה הפרטית ועד ל"דשא הגדול" בלב הקיבוץ ובו שבילים ודרכים היוצרים את המרחב הציבורי. עליהם מתקיימים החללים הציבוריים, בהם מתקיימים המפגש וה"חיכוך" החברתי ולהם תפקיד מרכזי בשימור המורשת הפיזית של הקיבוץ והגן הקיבוצי.
תנועת רכב היא חלק ממרקם החיים של הקיבוץ. היא אינה אויב שיש להילחם בו, אלא מרכיב במכלול החיים שיש לשלבו בתבונה במרקם המגורים והקהילה. רכב מכל סוג: אופניים, אופניים ממונעים, קלנועיות ומכוניות הוא חלק מחיי הקיבוץ. יש מרחב פתרונות יצירתיים לתנועת רכב. "רחוב" מגורים קיבוצי יכול להיות ללא תנועת רכב או עם תנועה מתונה ומוגבלת. חשוב שהוא יהיה חי ולא עקר. מיתון תנועה, אזורים ללא תנועת רכב, מערכת שבילים להולכי רגל, לרכיבה ולתנועה מוטורית קלה, הם מרכיבים חשובים באיכות הסביבה הקיבוצית. פתרון חנייה בקיבוץ אינו חייב בהכרח להיצמד ליחידת המגורים. הוא יכול להתקיים במקבצים קטנים במרחק הליכה סביר אל בתי המגורים.
את שכונות ההרחבה שהוקמו במהלך השנים כחלק נפרד מהקיבוץ חשוב לחבר לקיבוץ הוותיק על פי אותם עקרונות תכנוניים. הרחבת המגורים בקיבוצים היא מנוף לתכנון מחודש של כל הקיבוץ והתאמתו לאורחות החיים של המאה ה-21. תכנון ראוי יביא לשילוב התושבים החדשים עם הוותיקים, יעודד מפגשים ב"רחוב" הקיבוצי, באזורי בילוי ומשחק משותפים וגישה נוחה ומהירה לאזורים הציבוריים.
מאת: אדריכל אסף קשטן, קבוצת א.ב. מתכננים
