חיפוש - חדשות , ילדים , מרחב ציבורי |1|

בשנות המשבר הגדול של התנועה הקיבוצית, נכתבו לא מעט מאמרים וספרים שהביעו דאגה עמוקה עד דברי הספד אפוקליפטיים. הכותרות עדיין מהדהדות - "חסר לי צחוקם של ילדים", "האחרון שיכבה את האור" וכדו'. "ההרחבות הקהילתיות" היו קרש ההצלה להחייאת הקיבוץ, אך בגלל הפחד הרודף ותחושת החירום, הן נוצרו בתכנון חפוז, ללא שיתוף הציבור, התעמקות ובחינת השלכות, הדורשים זמן. ה"הרחבות" הביאו איתן דפוסי תכנון ואורחות חיים זרים לקיבוץ. יש לזכור שבמקרים רבים מאד השכונות הללו הציל...

...רץ. וחזרה לעירוניותאין זה חשוב היכן תעביר את הקו בין עיר ולא עיר. החשיבות היא לאיכות "המיכל העירוני", למידת האינטרנסיביות ורב הגווניות. מהבחינה הזו אין תכנון בארץ, אין מתכננים שמבינים בענין. כולם עושים שכונות מנותקות, אדריכלים רוצים שקט תעשייתי, כמו השילטון. אין מחאת אדריכלים, הם לא מבינים שעירוניות היא אתגר תרבותי ורעיוני, לא אזור ירוק וחברתי לגידול ילדים. העיר יותר מידי חיה, פוגשים ענינים חדשים, היכרויות...מי צריך את זה? עדיף לחיות בסאנאטוריום.