כתבה בדה-מרקר מזכירה לנו כמה כח עיצובי יש לתקנות וחוקים לעומת זה של האדריכלים. תופעת "המרפסות הקופצות" נבעה מתיקון 33 לחוק התכנון והבנייה שנכנס לתוקף ב-1992, וקבע כי מרפסת מקורה היא חלק מאחוזי הבנייה. הסיבה לכך היתה הרצון של אנשים פרטיים רבים להרוויח עוד כמה מטרים על ידי סגירת המרפסת המקורה. במשך זמן מה נבנו בתים ללא מרפסות כלל עד שנמצא פתרון גיאומטרי ומכוער בדמותן של המרפסות הקופצות.
"מבחינת האדריכלות הישראלית מדובר היה בהפסד משולש" נכתב בכתבה, "הפסד הפרטיות שהעניקו המרפסות המקורות - במרפסות הקופצות לכל אחד יש מבט ישיר למרפסת השכן; הפסד היתרון של המרפסת המקורה במזג האוויר הים תיכוני הישראלי; וגם פגיעה אסתטית - המרפסות הקופצות גרמו למבנים להיראות מוזרים ויצרו מ
ראות לא חינניים וחסרי שקט." בסופו של דבר התקנה בוטלה במרץ 2008 כשאושרה תקנה חדשה שמאשרת מרפסות חופפות - "גזוזטרה ששטחה עד 14 מ"ר לא תבוא במניין השטח המותר לבנייה".
אבל כל זה גורם למחשבות נוגות לגבי כוחו של האדריכל לעומת הכח של היזם והמחוקק. האם פעם תהיתם לאן נעלמו חדרי המדרגות המרווחים והמוארים שהיו נהוגים בבנינים בשנות החמישים והשישים? הם נפלו ונעלמו עם הקביעה שהם שטח החייב בארנונה. ומה עם התקופה (הקצרה למרבה המזל) שבה נקבע שבתי תל אביב יצופו בחומרי גמר רחיצים ופתאום גילינו כולנו את חסרונותיו של החיפוי בפסיפס?
כאדריכלים אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו הקובעים והמחליטים אבל כתבות כאלה מציגות את יכולתה הגדולה של הבירוקרטיה לעצב בניינים... והיא גדולה וחזקה מאיתנו.
