לקראת הפתיחה הצפויה ביום רביעי הקרוב ושלל האירועים, מוצפת הרשת בכתבות וסקירות על האגף החדש של מוזיאון תל אביב שתוכנן על ידי האדריכל פרסטון סקוט כהן. בכל הכתבות מעלה הבניין את השאלות המתבקשות:
האם מבנה שהוא גלריה לאומנות צריך להיות פסל בעצמו? האם האדריכלות לא דומיננטית מדי וכופה את עצמה?
האם מבנה חריג כזה, "חללית" הוא כונה במקום אחד, "צוללת" באחר, האם הוא מה שצריכה העיר? האם הוא יהפוך את המוזיאון למרכז לתשומת לב עולמית ובכך ישרת את האומנות הישראלית?
ב Xnet מספר מיכאל יעקובסון על המבנה ובמיוחד על הסיפריה, לדבריו המקום המוצלח ביותר בו "לאחר שעולים ויורדים בעקלתון בין אולמות התצוגה, הדחוסים האחד לצד השני והאחד על גבי השני כמו מחסנים חשוכים למחצה, פוגשת זווית העין את אולם הספרייה המרו
בכתבה ב"הארץ" מטייל נועם דביר מטייל בבנין עם האדריכל ומספר קצת על ההסטוריה של התכנון, המאבקים הזכורים עם התורמים וגם על הביקורת שכבר נמתחת על המבנה.
השאלות ששאלנו נשארות פתוחות ואת התשובות נדע רק כשיעברו מספר שנים. ביקורת אדריכלית נשמעה גם בפתיחת האופרה בסידני שהתגלתה כאייקון תרבותי. עם זאת קצת צורמת לעין העובדה שהתערוכה הראשונה שתוצג בפתיחה החגיגית אינה של אמן ישראלי. גם אדריכל זר וגם אמן זר... כנראה למישהו במוזיאון תל אביב אין באמת אמונה בתרבות המקומית.
* התמונות כאן מאתר האדריכל פרסטון סקוט כהן.
